אחרי ההגדה: הסיפור הציוני שלנו

כמו בכל שנה בתקופה זו, בימי חול המועד ולקראת יום העצמאות והזיכרון, מתרבים בינינו הקוראים לכבד גם את זיכרון הנכבה של הפלשתינים. במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ", תחת הכותרת "לאומנים חסרי ביטחון", ביקר פרופ' מני (מנחם) מאוטנר ציונים שאינם מתייחסים לסכסוך היהודי-ערבי "בצורה מורכבת, תוך כדי הכלת האסון הפלשתיני".

האיסור להתאבל ביום העצמאות על "הנכבה" או ללמד "נרטיב" ערבי עושה את העמדה הישראלית, לדעת מאוטנר ודומיו, ל"פלקטית", לבלתי אמינה.

ועל כך, על הנטייה לערפל את המציאות, אמר ויליאם שייקספיר - "אמת פשוטה מוצגת בטעות כפשטנות". שהרי עובדה היא שהטיעון הפלשתיני הבסיסי הוא שקרי. ליבת היישוב הערבי בפלשתינה דאז ישבה על גב ההר משכם עד חברון. היא לא היתה מעורבת כמעט במלחמת תש"ח. מוגנת על ידי צבאות זרים, היא כמעט לא השתתפה בקרבות כמו ערביי קו התפר (מלוד ומרמלה, למשל). ורק ניסיונם של ערבים אלה לחסל את היישוב היהודי הביא עליהם אסון. לכן עיקר היישוב הערבי, על אף המספר הרב של פליטיו, לא נהרס. לעומת זאת, מאות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, כמיליון איש שאבותיהם חיו שם עוד מלפני האיסלאם, גורשו כולם - אף שלא פגעו בארצות מגוריהם.

שינון השקר על הרס החברה הפלשתינית בבתי הספר שלנו, כהמלצת מאוטנר ואחרים, נועד להעלים את האמת הפשוטה. את החברה הפלשתינית הרסו - והורסים עד עצם היום הזה - משטר הדיכוי, הטרור הפנימי והשחיתות שיצרו המופתי, ערפאת וממשיכיהם, בשיתוף פעולה עם תומכיהם בישראל.

אך גם אם נתעלם מההאשמה כי הישראלים אשמים בהרס החברה הפלשתינית, יש לזכור כי הקמת המדינה היתה כרוכה בניסיון ערבי להשמיד אותה ואת יהודי הארץ, ניסיון שכל יהודי עשירי ביישוב שילם עליו בחייו, גם אם ס. יזהר לא כתב עליהם סיפורים.

האם התוקפנות הערבית הזו מוזכרת אצל החפצים להתאבל על הנכבה? האין התוקפנות הזו מסבירה מדוע אכן היו גילויי אכזריות כלפי הערבים פה ושם, ועל מי מוטלת האחריות לכך? האין התמונה ה"מורכבת" שמבקשים חסידי הנכבה להציג מסלפת את האמת הפשוטה, שלפיה הערבים היו התוקפנים ולא אנחנו-

ולי נדמה כי מאז שחטו ערבים בפרדס שליד יפו את יוסף חיים ברנר (במאי 1921) המצפון של השמאל כנראה נעלם. שאם לא כן, איך נסביר שכאשר השוחט שחט באיתמר, וגם לאחר שהתברר כי הרוצחים הם פלשתינים מעוורתא, לא חדלה שמש הנאורות להפציע משייח' מוניס ורבים ממשיכים בדרישה לפצות את הערבים על העוול הגדול שגרמנו כשלא הינחנו להם לעשות מעשה איתמר בכל יהודי פלשתינה.

והנה קבוצה של "אנשי ביטחון" ומדינה בכירים (בדימוס), קבוצה המתקראת "המועצה לשלום ולביטחון", מצפה שנתעלם מ"הצד האפל" הזה של הערבים ונמסור עוד ועוד שטחים לידי מנהיגי התוקפנות הערבית, בתקווה שיחתמו על פיסת נייר המבטיחה שלום (עד להפיכה הבאה). ונשאלת השאלה: מדוע לא הביאו לנו כל ה"ביטחוניסטים" האלה את היונה בעת שהיו בשלטון? ומה נותן להם את תעצומות הנפש לדרוש עוד נסיגות אחרי שאוסלו והוויתור על גוש קטיף, שעליהם המליצו בחירוף נפש, לא הביאו לשלום הנכסף, אלא אף החריפו את הסכסוך וגרמו לאלפי הרוגים (משני הצדדים)?

איפה היתה "המקהלה בעלת הטון האחד" של האליטות והתקשורת (ככינוי של אמנון רובינשטיין) בעת שממשלות השמאל התחילו בהתנחלויות תחת הפטרונות של פרס? הרי גם אז השוחט שחט והשמש הפציעה אורה בנאורות. אז למה המהומה דווקא עכשיו? האם הכל כדי לסייע לאובאמה לכפות על ישראל "פתרון" שרוב אזרחיה לא בחרו בו?

בחג החירות הגיע הזמן להשתחרר מקונספציות שגויות שהביאו, ומביאות, נזק כה רב לישראל.