"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לפני החג - געגוע לאשתקד

,עודכן

בערב ראש השנה שעבר טרם הכרנו את המילה "הכתשה", ואילו תלמיד היה רושם אותה במסגרת חיבור בבית הספר, היתה המורה מפחיתה מציונו ורושמת לידה שלושה סימני קריאה בעט אדום.

בערב ראש השנה שעבר לא ידענו שעלינו לחשוש מן המנהרות.

בערב ראש השנה שעבר אביגדור ליברמן עדיין לא כיהן כשר החוץ של מדינת ישראל.

בערב ראש השנה שעבר לא שמענו כלום על דאעש והיה נדמה לנו שהדבר הכי טרוריסטי בסביבה הוא ארגון אל־קאעידה.

בערב ראש השנה שעבר לא התייחסנו ברצינות רבה כל כך אל האבולה, וכנראה לא התייחסנו לחיידק הזה בכלל. פשוט לא ראינו אותו מסנטימטר. היינו, אולי, תמימים, אבל לא הצלחנו לראות בו איום ללא מרפא.

בערב ראש השנה שעבר אריק איינשטיין עוד היה איתנו. לא ממש איתנו, כי היתה לו, כנראה, אגרופוביה, והוא לא הירבה להסתובב בקרבנו, אבל עצם הידיעה שהוא קיים העניקה לנו תקווה שהוא ייצא יום אחד וישעט לעבר קיסריה וישיר את השירים שכולנו אוהבים כל כך. עד דמעות.

בערב ראש השנה שעבר מצאנו עצמנו בשלב הראשון של שיחות קרי, ואף שלא האמנו כי בתשעה חודשים יהיה אפשר להגיע להסכם שלום בין נתניהו לעבאס, באיזשהו מקום רצינו להאמין שיש דברים שאנחנו איננו יודעים, ואילו הם, הנושאים והנותנים, ובעיקר קרי עצמו, יודעים גם יודעים. ולא, מדוע כולם אופטימיים כל כך, ובעיקר הוא עצמו? אמרנו לעצמנו שאם לא ייוולד הסכם קבע, אולי ייוולד הסכם חלקי. שאם לא ייוולד גם הסכם חלקי בתום חודשי ההריון, אולי תהיה הסכמה להמשיך את השיחות לעבר מטרה ממוקדת יותר. סירבנו להאמין שמה שיקרה הוא בדיוק מה שכולנו הערכנו שיקרה - שהשיחות יסתיימו בלא כלום, שהן לא יוארכו, ושהאלימות תמלא את החלל שייווצר.

בערב ראש השנה שעבר ידעו קיבוצי עוטף עזה רגיעה (כמעט), ומועמדים חדשים עמדו בתור כדי להצטרף אליהם. חבריהם לא חלמו גם בסיוטיהם כי ייאלצו לשלם מחיר כבד בדם ובדמים, כי ינדדו בארץ במשך שבועות ארוכים כדי למצוא לעצמם מחסה מפצצות המרגמה, כי יאריכו את שהותם מחוץ לקיבוציהם, וכי כמה מהם יחליטו לעזוב את בתיהם בדרך קבע.

בערב ראש השנה שעבר לא היינו אהובי העולם, אבל לא חששנו כל כך לדבר בעברית בחו"ל, התביעות לחרם עלינו היו בשולי השוליים, ויהודים בעולם לא חששו להגיע לבתי הכנסת ולחבוש כיפות.

אז במקום לאחל לעצמנו איחולים שאנחנו לא יודעים עד כמה יש להם סיכוי להתממש, אולי אפשר להסתפק במשהו צנוע הרבה יותר, כמו לשוב רק שנה לאחור?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר