בוויכוח הניטש בימים אלה בצמרת המדינה על נושא התקציב, מחזיק לכאורה שר האוצר יאיר לפיד בצד שקל יותר להזדהות איתו: הצד שנלחם עבורנו, האזרחים, נגד אלה המבקשים לשלוח יד לכיסנו ולהעלות מסים. עם כל הכבוד לתלונות על המטוסים הישנים ולצורך במילוי מצבורי טילי היירוט, נראה שקשה יהיה למצוא את מי שמוכן לתמוך באלה המבקשים ממנו לשלוף את כרטיס האשראי הפרטי שלו ולשלם את החשבון. אז למה, אם לפיד כל כך צודק, עדיין מתקשים להאמין לו?
השנה וחצי שבהן הוא מכהן כשר האוצר גרמו ליו"ר יש עתיד לא מעט נזק פוליטי. לא רק שנראה שאין כמעט מהמורה שלא פסח עליה, ולא רק שלא ממש קיים את התחייבויותיו ערב הבחירות במיוחד בדאגה למעמד הביניים, אלא - וזאת אולי בעייתו העיקרית - הצליח ליצור את הרושם שהבנתו בתחום שעליו הוא מופקד מוגבלת למדי; שמאחורי הכרזותיו, המפיחות תקווה והנעימות למשמע כל אוזן, לא עומדת בחינה מעמיקה או משנה סדורה כלשהי. במילים אחרות: שנה וחצי של גיבוב, אלתורים ופופוליזם, לא הרבה יותר מזה.
אבל האמת היא שללפיד אין הרבה ברירה. הוא מודע היטב לעומק השבר בינו לבוחריו. בתקציב הקודם הוא עוד הסתתר מאחורי נזקי הממשלה הקודמת, אך הפעם זה תקציב שכולו בצלמו ובדמותו. אין יותר תירוצים. גם המלחמה בעזה היא לא תירוץ.
לא רק כלכלה יש פה אלא גם הרבה פוליטיקה. אולי אפילו בעיקר פוליטיקה. ייתכן שלפיד מעוניין בכלל לפרוש מהממשלה ולשבת באופוזיציה, חרף דבריו אתמול באולפני הטלוויזיה. התקציב הוא סיבה מצוינת לכך. סביר להניח שסירובו של נתניהו להתגמש נובע גם הוא מכך. לפני שהשניים נפגשים לעוד ישיבת גישור תקציבית, צריכים השניים להיות משוכנעים שעתידם הפוליטי ממשיך להיות משותף.
אף שמדובר ממילא בתפיסת עולמו זה שנים רבות, להתגייסותו הבלתי מסויגת הפעם של ראש הממשלה בעמדת מערכת הביטחון יש גם אלמנט פוליטי. בוגי יעלון הלך עם נתניהו בצוק איתן עד הסוף וכרך עימו את גורלו. מה שבדרך הטבע במערכת הפוליטית המקולקלת יכול היה להתפתח לקרב ירושה מכוער, הפך לשותפות גורל אמיתית ללא בדל של חיכוך או אובדן אמון. עכשיו ליעלון יש קרב משלו, ונתניהו הוא שהולך איתו עד הסוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו