העיקר כבר נאמר בפרשת נשיא המחוזי בנצרת יצחק כהן, שנפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד של הטרדות מיניות.
בליבת העניין מצויה החובה החוקית והחברתית לעקור את התופעה; ולהבין את הסלחנות (לכאורה) התמוהה של עמיתים־שופטים ששמעו את פרטי המקרים ולא נקפו אצבע; ולהתחקות אחרי ההתרחשות בפרקליטות המדינה כאשר נשמעת טענה (שטרם הוכחה) כי פרקליט המדינה בדימוס משה לדור שמע ולא פעל, אבל טוען מצטדק שלא היתה תשתית ראייתית.
הבירור נחוץ כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. הוא נחוץ כפליים כאשר מדובר באירועים המתרחשים לכאורה במתחם הצמרת של שומרי חוק ומפעיליו. יש גם עוד היבט, והוא כיצד נתפסים ונראים הדברים בעיני החשודים עצמם?
בימים רחוקים רווחה בחברה הישראלית, והמערבית בכללה, נורמה אחרת שנבעה מהיעדר שוויון בין המינים. אז גם ניתן היה לשמוע לחנים אשר קיבלו בהבנה גמורה כי גבר יכול ללטף את גווה של גברת בלי לבקש את רשותה. כאשר החלה החקיקה אשר ביקשה לשנות מצב מעוות זה, פיגרה המציאות אחרי פסק הדין, וזה טבעי. הינתקות מנוהג נורמטיבי אינה חודרת לתודעה עם החקיקה. לפתע אסור לומר דברים מרחיקי לכת? אין זה מובן מאליו.
למען האמת, החברה הישראלית גילתה הבנה אינסטינקטיבית לקושי. לכן כאשר דובר במעשים שלא היו בבחינת אכיפת רצון הגבר על האישה בנסיבות מחמירות - לא תמיד הובא העניין להכרעה בבית המשפט. החוק כבר היה מודרני, אך במקרים רבים מימושו נעשה במשורה.
אך מאז חלפו שנים רבות. קמו דורות שכבר לא שרו בעליצות את הלחנים השוביניסטיים. צה"ל עבר להקפדה תקיפה. בתי הספר חינכו. מי שהם היום ישראלים מבוגרים בעמדות מפתח צמחו בהוויה החדשה, המתוקנת, אז כיצד גם הם לא השתחררו מהנורמה הישנה? לא עצרו באדום - לא בפני החינוך ולא בפני האיסור בחוק?
במיוחד לא ניתן להבין את הדבר בעשור האחרון. גם לא כשמדובר באנשים משכילים, ובהקשר זה בוודאי לא בשופטים, שבעצמם כלאו עברייני מין לתקופות מאסר ארוכות (גם כהן מנצרת).
באותה רמה של תמיהה לא מובן מדוע הם נוטלים סיכונים ומתמודדים על משרות "מושכות אש". בנימין (פואד) בן־אליעזר ידע מה יש לו בכספת, אך התמודד על נשיאות המדינה; וכהן ידע מה עשה (לכאורה) ולא היסס להציג עצמו כמועמד למשרה הנחשקת של שופט בעליון.
לא מכבר שמעתי הסבר כי התנהגותם דומה ללוחמה בשטח בנוי. עוברים מסמטה לסמטה, כובשים רחוב אחר רחוב, והכל מצליח והדריכות פוחתת, ואז דווקא בסמטה האחרונה נפגעים מן הכדורים. כך בדרך לנשיאות, כך בדרך לעליון, בסמטה האחרונה.
זה תיאור שובה לב, ובכל זאת התהייה נותרת במקומה אלא אם כן האנשים האלה סבורים כי תמיד "הצליח להם", ותמיד גם "יצליח להם", ובסך הכל הרי הם צריכים רק עוד את הסמטה האחרונה, ואז נופלים, והתמיהה מתמדת.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
