בין הבנה לאמונה
, עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "כי תבוא", אחרי שבשבוע שעבר קראנו בפרשת "כי תצא" - צירוף מקרים מעניין שאומר: כדי שנוכל לבוא אל הבית, ללמוד להעריך אותו ולבחון כיצד מטפחים אותו כלפי פנים, יש צורך, לפעמים, להיות קצת בחוץ, לקבל פרספקטיבה אחרת, בטרם נחזור הביתה.
חכמינו אומרים כי יש חשיבות גדולה לקריאת פרשה זו דווקא לפני ראש השנה, כיוון שכתובים בה פסוקי תוכחה וענישה לעם ישראל, אם לא ילכו בדרך הישר. אנו מבקשים לסיים תכנים מסוג זה קודם לכניסת השנה החדשה - כפי שנאמר: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". משמע: שבענו מהרע, בואו נצפה לקצת יותר מהטוב ומהברכה עם כניסת השנה החדשה.
התמקדותנו הפעם היא בפסוק המופיע מייד אחרי דברי התוכחה. משה מכנס את העם ואומר: אתם והוריכם ראיתם את כל המופתים שעשה השם במצרים, "ולא נתן השם לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה". כלומר, למרות כל שראיתם במצרים ולאורך המסע במדבר, אתם עדיין אטומים ולא קולטים מה באמת קורה.
הפסוק מעורר שתי שאלות:
1. האם מדובר במצב שתוקן או שעד היום העם לא רואה ולא שומע, וכלל אינו חפץ להקשיב? 2. מדוע השם, שחולל ניסים רבים, לא שתל בנו לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע? התשובה לשתי השאלות אחת היא - השם ברא אותנו עם כוחות הראייה והשמיעה, אבל אין זה אומר שאנו נדע להשתמש בהם כראוי.
השם אינו רוצה לעשות עבורנו את העבודה הזו, כי ייעודנו בעולם הוא להגשים את הבחירות שלנו בעצמנו, לא על ידי מלאך. זו משמעות קיומנו. ובכל זאת, מדוע לא הסתכלנו ולא שמענו במשך 40 שנה? רבותינו פותרים זאת כך: "אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה". ובמילים פשוטות יותר: רובנו נזכרים בגעגוע לדברים ששמענו מהורינו או ממורינו. כשנשמעו הדברים מפיהם, לא הקשבנו במקרה הטוב ולעגנו במקרה היותר גרוע.
• • •
והתחושה הופכת לקשה יותר כשמבינים שדבר זה עומד לקרות גם עם הדור הבא - שלא יפנים ולא ילמד. וכמעט שאין לזה פתרון. יש תהליך שאותו צריך האדם לעבור, כדי שיבין שיש לזקנים ראייה רחבה יותר של המציאות, ודאי יותר מזו של הצעירים. ואלו למעשה דבריו של משה לעם - עד היום לא היו לכם לב ואוזן, כי לא עברתם את תהליך העיכול הנדרש להבנה.
אפשרות נוספת למתחולל באותו היום שבו מדבר משה לעם, מציע רש"י: "...באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם: היום הזה נהיית לעם, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".
ובלשוננו: השבטים התלוננו בפני משה על תחושת קיפוח. הם חשו, לכאורה, כי אינם יהודים וכי נדמה להם שהתורה שייכת רק לבני שבטו של משה (הלויים), למרות שגם הם (בני שאר השבטים) נכחו במעמד הר סיני. דברים אלה היו סימן למשה, שמשהו בכל זאת חדר פנימה, שכתיבת ספר התורה גילתה כי העם כולו רוצה להיות שייך.
וסימן זה, שאדם מבין דברים לעומקם רק כשמתעורר בליבו הרצון לעסוק בחוכמה או בתורה, גם כשאין כופים זאת עליו, קיים גם היום.
בשיח הציבורי בישראל, כאשר עולים הטונים מפעם לפעם, הדבר שמחמם ביותר את הלב הוא לשמוע גם את מי שמתויג כרחוק וכלא שייך, אומר על עצמו ושכמותו - וכי אני לא יהודי? וכי התורה הזו לא שייכת לי?
ואכן, התורה שייכת לכלל האומה, ולכן רק במקום שבו נבין כי לכל יהודי אות בתורה, שם נשכיל לקבל עיניים לראות ולב להבין את סודות חיינו וקיומנו.
