ההדחקה: מנגנון התרחקות מאירוע קשה

הזיכרון המודחק הוא תהליך פסיכולוגי שרוב בני האדם חווים בסיטואציות שונות של החיים. אנשים שנחשפים לחוויות קשות, לטראומות ולמראות קשים, עלולים בחלקם לעבור הדחקה של אותו זיכרון טראומטי.

כל אדם עובר חוויות שונות, אולם אלה שעברו חוויה טראומטית במיוחד סביר להניח שתישאר אצלם במאגר הזיכרון הזמין שלהם. אותם אנשים עברו תהליך הגנה פסיכולוגי: הגנה מפני עיבוד החוויה והקושי להתמודד איתה.

לדוגמה: ילד שעבר התעללות פיזית, הסיכוי שהוא ידחיק את החוויה הוא קטן בגלל מנגנוני ההגנה שלו שהם תכופים.

זאת בשונה מהמקרה של ילד שעבר תקיפה מינית על ידי איש צוות בגן שבו הוא למד.

במקרה זה הילד עלול להדחיק את הזיכרון הטראומטי כחלק מהתרחקות מהאירוע הקשה. ולכן, יש למהר ולגבות מילד עדות קרובה כלל שאפשר לאירוע הטראומטי.

הדחקה יכולה לצוף על פני השטח אצל אדם בגיל מאוחר יותר בגלל טריגרים מגוונים: צפייה בסרט, מגע גופני ספציפי או הימצאות בסיטואציה דומה.

לעיתים ההדחקה מעבירה את הזיכרון החווייתי הטראומטי לתת־מודע - ומשם הוא מגיע אל החלום, ולכן ייתכנו חלומות חוזרים סביב אותו אירוע והאדם החולם לא יבין את תוכן החלום ואת פשר הגעתו.

אפשר שהקורבן יכחיש את הפגיעה הקשה הזו ואופייה בגלל הצורך להיות בקשר רציף עם בן משפחה, ולכן הוא ימשיך להכחיש את האירוע הטראומטי.

ואולם, כשהקורבן מתבגר, מרגיש מחוזק, (התוקף הזדקן, התוקף עזב את הבית שבו התגורר הקורבן) הוא מרגיש צורך וחוזק לחשוף את הסיפור.

אך יותר מדי קורבנות נשאלים שאלות פוגעניות בנוסח: "למה רק עכשיו?" או "איפה היית כל כך הרבה שנים?"

מהניסיון שלי, לצערי, למדתי שאין לחלק מהחוקרים את הכלים המקצועיים לטפל בהבנה באותם קורבנות שהיו מאופיינים במשך שנים בזיכרון מודחק.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!