אני מקנאה בא'

אני מקנאה בא' היום. היא יכולה לשתות קפה בשקט, אולי לחפש עבודה חדשה. יש סיכוי טוב שהבוס הבא שלה לא ייגע בה, אפילו לא במקרה. אני ממש מקנאה בא' היום. אני את התלונה שלי הגשתי כמעט שנה לפניה, ועוד לא הגעתי לתחילת המשפט. אולי אם גם אותי היתה תוקפת אישיות ציבורית, גם אני הייתי יכולה היום לנשום. אני בטוחה שהמשטרה שחקרה את התלונה של א' זכרה היטב איך קוראים לעבריין שפגע בה. אני בטוחה שאפילו פעם אחת לא התבלבלו לה בתיקים.

אני חושבת על קצב מדי פעם, כשמודיעים לי שביקשו עוד דחייה, שמועד הדיון הבא נקבע לשנה הבאה, כשהמשטרה אומרת ששלוש מתלוננות זה לא מספיק וסוגרת את התיק. אני חושבת על קצב כשבפרקליטות מספרים לי שלא מצאו את התלונה שלי, כשאומרים לי שיחזרו אלי בתוך שעתיים ועוברים חודשים. כי במדינת ישראל, במערכת המשפט שלנו, חשוב בעיקר מי פגע בך, פחות חשוב איך ומתי.

עם השנים אני נקרעת בין הצורך שלי להחלים ולשכוח את המעשה מול הצורך לומר כי כך נעשה לי, הצורך בצדק. אני מזכירה לעצמי שאסור לי לוותר. בין הזמן שבו הותקפתי עד הזמן שבו דיברתי עברו חודשים. בזמן הזה הספיק האיש לתקוף נשים נוספות. אם הייתי מדברת, זה לא היה קורה להן. אם הנערה שהותקפה לפניי היתה מדברת, זה לא היה קורה לי.

שמעתי את עורכי הדין של קצב מציינים כי עברו עליו ארבע שנים של "עינוי דין" ושיש להתחשב בכך בקביעת עונשו. בעיניי זו בדיחה. עורכי הדין הפליליים מתמחים בעיכוב הדין וזה תמיד יעבוד לטובתו של האנס. פה נדחה דיון, שם יש ערעור, ומכאן לשם עובר הזמן. עינוי הדין הזה אינו נחלתו של העבריין. הוא נחלתו של הקורבן.

ארבע שנים עברו מאז שנפתח ונסגר סיפור קצב, חמש שנים מאז שנפתח הסיפור שלי ועוד לא רואים את הסוף, אז פלא שאני מקנאה בא'? מתי יסתיים הסיפור שלי, הלא מעניין, הלא מתוקשר, הלא חשוב לאף אחד מלבדי-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו