יש שופטים בתל אביב

לפתע פתאום, כאשר קם צעיר הבנים ישראל ממקומו וכרע למרגלות אביו בתא הנאשמים, והנשיא המורשע באונס חבר אליו, ויחד הם קמו והתחבקו ארוכות ומשה קצב נשק בלהט לבנו וסטר בחיבה על לחיו ולראשונה נראו דמעות בעיניו; וכשבעקבות האירוע החריג התפרץ הנאשם כלפי בית משפט בהאשמה כי לא הניח לו להתגונן כראוי והכל עלילה ושקר - חשתי לרגע חמלה כלפי הבן, וגם הומחשה לי ההבנה מדוע בהליך של אוטוסוגסטיה צריך גם מורשע מעל לכל ספק לטעון לחפותו למען לכידותם של בני משפחתו. כדי שיעמדו מאחוריו הם צריכים לראותו כקורבן. זה כמעט מתבקש מאליו.

התחושה המוזרה הזאת, שלא ידעתי כמותה מאז פניית הכזב של קצב אל היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז לפני כחמש שנים, התעצמה במשהו לנוכח הלמות התופים וקריאות הזעם שנשמעו ברחוב וחדרו לאולם בית המשפט בשעה שהשופטים ג'ורג' קרא ויהודית שבח קראו את פסקי הדין שלהם, וזה היה מכוער למדי, שכן "בנפול אויבך אל תשמח".

השופטת שבח עמדה על החומרה שבניצול התקשורת להתערבות בהליכי המשפט, והדבר הפך כנראה למכת מדינה, שהנה אהוד אולמרט מפעיל בגלוי יחצן המנתח בעיתונות את משמעות העדויות הנשמעות בבית המשפט ובכך מאיים במרומז על עדים עתידיים. עוד לא היה כדבר הזה שדובר מטעם נאשם בפלילים יגיב בתקשורת על דברי העדים בעוד המשפט מתנהל.

רק שהשופטת שבח, שתקפה בחריפות את התקשורת, והיה מן ההיגיון בדבריה, התעלמה מעובדת ציר מכרעת. לולא העיתונות, ספק אם תיק קצב היה מגיע לערכאות, וספק אם לא היה מסתיים בעיסקת הטיעון הקלילה והבלתי מובנת שעשה היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז עם פרקליטיו. הכל היה מוכן לכסות על רוב האמת ורק זעקת שבר של העיתונות והעתירות לבג"ץ, ויד נעלמה, גורלית, שגרמה לקצב לדחות את עיסקת הטיעון - הצילו את האמת והקורבנות. אתמול קצב כבר התחרט. מזל, באיחור.

המתח שלט בבית המשפט המחוזי למרות שהשופטים קרא ושבח ניהלו את הדיון באווירה עניינית לכאורה. לא היה בזעם המשפחה כדי להאפיל על עוצמת שני מעשי האונס שבהם הורשע הנשיא לשעבר. השופט דיבר על אווירת הציד של קצב, ולמרות שאף לא אחת מקורבנות האונס לא נכחה בבית המשפט, הרוח השלטת באולם היתה רוב הזמן הד למעשים ההם ולאין-האונים שכפה קצב על הקורבנות, ולתככים שיזם כדי להשתיקן. דמעתו לא מחתה את הכעס.

נכון העיר השופט קרא כי זכותו של קצב להכחיש הכל ומגיע לו יומו בבית המשפט, אבל יש מחיר לבחירת קו הגנה נוקשה, שמהותו מונעת ממנו להתחרט ולבקש את סליחת קורבנותיו, וגם לכך יש מחיר בקביעת מד ענישתו.

הקו הרציף מצביע על מעשים פסולים של קצב, החל באינוס ובבוזו כלפי הנשים שהיו כפופות לו וכלה בטעות המכרעת שלא אימץ בשתי ידיים את עיסקת הטיעון. הוא הלך שבי אחרי תעתועיו, שהתעצמו בדיון בבג"ץ על עיסקת הטיעון. תוצאת התנהלותו הן שבע השנים הרעות המחכות לו בכלא.

רק שחשיבותו של גזר הדין אינה בתוצאה הפרטנית. ישראל מימשה אתמול את היותה מדינה שבה עליונות שלטון החוק משופרת; שבה כל אלה אשר הטיפו לא להעמיד לדין את מי שמחזיק בשררה בעודו בתפקידו נכשלו ונפלו עם המורשע עצמו ושבה ניתן לומר במשפט השאול מאוצר המילים של מנחם בגין - יש שופטים בתל אביב. בסופו של יום מערכת המשפט פועלת כראוי. יש במה להתפאר, יש במי להתפאר. יש על מה להתפאר. ישראל היא מדינת חוק.