הנה השיגרה: חוזרים למגרש

קיץ קשה עבר עלינו, כמדינה בכלל, ועבורנו אוהדי הכדורגל השרופים ביותר. עם רצף האירועים, נדמה שהמונדיאל התקיים לפני שנים רבות ולא הסתיים לפני חודשיים בלבד.

בדרך כלל אוהד כדורגל מנצל את הפגרה למנוחה קצרה של כמה שבועות, בדיוק כמו השחקנים, וחוזר לאחר מכן לבלאגן סביב קבוצתו: אלה שבאים, אלה שהולכים, אלה שאמורים להוביל את הקבוצה אבל מסתבכים בשערוריות - עד משחק הליגה הראשון. אותו משחק שלפניו אמורים לקנות לפחות שמונה טרופיות ולהימנע מגרעינים מלאים במלח כדי לא להתייבש, כי בכל זאת אמצע אוגוסט וחם. השנה, עם דחיית מחזור הפתיחה, ילוו אותנו החצבים הפורחים בדרכנו אל האיצטדיון. אולי דבר אחד שאפשר להתנחם בו.

וביום הקדוש הזה הכל נשכח. הצעיף המקופל ששכב בארון מוצא אחר כבוד למקומו הטבעי - סביב הצוואר. כמוהו גם "חולצת המזל" הדהויה שאתה שומר באדיקות מאז הבר מצווה, זו שנתן לך החלוץ האגדי כמתנה עם דאבל בלתי נשכח. ולמי אכפת שהיא לא מסתירה את הכרס שטיפחת אחר כבוד בפגרה? ואחר כך מניעים את האוטו בדרך למה שכבר הפך לבית - למגרש. הצעיף מתנופף, החברים קופצים למכונית, המוסיקה ושירי העידוד בוקעים בקולי קולות מהרמקולים, ועכשיו נותר רק להצטרף לנחיל האדום/הצהוב/הירוק האדיר שגודש את היציעים.

ושם, כשנכנסים למגרש וריח כר הדשא המטופח פתאום מדגדג באף, אין שינוי. אותם פרצופים מוכרים במקומות הקבועים, החברים הכי טובים שלך, אלה שנשבעו בשנה שעברה "זהו, אני לא עושה מינוי השנה. נשבר לי", אבל הגיע ספטמבר. ואתה שוב איתם. יוצר קשר עין ומדבר ללא מילים, מחבק ומחלק צ'אפחות אחרי כל שער במקרה הטוב. ובמקרה הרע? עיזבו, עדיף שנשמור את זה לעצמנו.

ואתה יודע איך אתה מתחיל את העונה אבל ממש לא יודע איך תסיים אותה. 90 דקות כפול 35 משחקים, שכל אחד מהם עולם ומלואו, עם חוויות משלו, זיכרונות משלו ומאות התקפי לב פוטנציאליים.

ימים ספורים בלבד נותרו לפתיחה המאוחרת של משחקי ליגת העל, מה שיבשר אולי באופן סופי על כך שישראל חוזרת לשיגרה. אולי עכשיו, סוף סוף, נחזור להתווכח בפייסבוק על עניינים שבסופו של דבר מסתיימים על כר הדשא. נחזור להתחלק למחנות של הפועל ומכבי, נקרא בצורה קצובה "מל־ח־מה" ונכוון את השאגות כלפי השחקנים על המגרש, ולא לקצינים ולחיילינו עמוק בתוך הרצועה.

כי בינינו - לראות את מסי ורונאלדו זה נחמד, שלא לדבר על הליגה האנגלית, וגם באיטליה, בצרפת ובגרמניה יש אחלה כדורגל שמגיע ישירות למסך שלכם. אבל אין כמו לראות את הבן של השכנה, זה שניפץ לכם את השמשות באוטו בתור ילד - תוקע טיל לחיבורים בדקה ה־90 ומנצח את הדרבי.

זה מה שיש לנו, השבטיות, הרומנטיקה, השחקנים והאוהדים שיכולים להיות שותפים למשרד והחברים הכי טובים - אבל ל־90 דקות הופכים לאויבים הכי מרים. השנה בואו נעשה מאמץ, כולנו, להפוך את היריבות לספורטיבית. נשאיר את הגזענות והאלימות רחוק מאיתנו ונבעט אותן מהמגרשים.

שתהיה לנו שריקת פתיחה חלקה ועונה נהדרת.