המקרה העגום של ליגת הכדורסל לנשים יכול ללמד אותנו פרק מעניין על איך משווקים וממתגים ספורט בארץ ישראל. במשך שנים לליגה הזו היה ספונסר, ועם הכספים מהטוטו הצליחו להרים פה ליגה שאפילו עניינה לעיתים גם את חובבי הספורט מהמעגל הרחב יותר.
בדו"ח של הטוטו שנערך לאחרונה התגלה שהענף, שמנוהל על ידי נשים ששיווק מותג ספורטיבי זר להן, סובל מחוסר עניין ציבורי אצל המהמרים הכבדים ומביא להכנסות עלובות של 10,000 שקלים בלבד. עכשיו דורשים בכדורסל הנשים שהמדינה תתגייס ותשפוך כסף להציל את הענף לאחר שהוא הפך למוצר שמתקשה לייצר עניין ציבורי.
בעוד כשנה בערך, פחות משנה לקראת המשחקים האולימפיים, שוב נקבל את הראיונות קורעי הלב עם הספורטאים והספורטאיות בדרך לריו ובלי קוטג' ולחם שיפון במקרר. הם יספרו שהם נאלצים לעבוד במספרות לכלבים, כברמנים או כגננים בגנים הבהאים ועל כך שהוועד האולימפי לא תומך בהם. אחריהם יבואו ראשי האיגודים ויצעקו "שלא ייתכן שפלוני אלמוני שזכה בגביע העולם באקפולקו לא יכול לפרנס את עצמו".
חלק מהפתרון פשוט מאוד. ראשי האיגודים צריכים לקחת להם כבר עכשיו יחצנים ואנשי שיווק. גם ככה הסכומים שמשולמים לאנשי המקצוע שעושים את עבודתם באיגודים הללו נמוכים למדי. במקום להבין שכדי לעניין את הציבור הרחב בענף לא מוכר צריך שיווק אגרסיבי ופמפום בלתי פוסק, האיגודים השונים מקצצים קודם כל בתפקיד הדובר/ת, אם יש להם בכלל אחד כזה. ככה לא מוציאים ענף מהאזוטריה שלו, ככה בדיוק קוברים ענף ואחר כך בוכים בעיתונים שעורכי מדורי הספורט מתעניינים רק בכדורגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו