1. ההצהרות היומרניות של יואב כץ ערב הדרבי בדבר הרצון שלו להוכיח למכבי חיפה מי הקבוצה העדיפה בעיר היו במוקד העניינים עד שריקת הפתיחה. ניצן שירזי לא אהב את הדיבורים האלה. הוא בוודאי חשב לעצמו שחבל שההתנהלות התקשורתית של בעל הבית לא דומה למדיניות התקציבית. בכל מקרה, לאור המאזן הנחות במשחקי הדרבי והפערים בטבלה, ההתבטאויות של כץ היו מיותרות. לנוכח הגישה והיכולת של השחקנים שלו, דבריו התבררו גם כלא מציאותיים, למרות שמולם עמדה אחת הקבוצות הפחות מאיימות בהיסטוריה של הירוקים. מצד שני, הדברים היו אמורים לגרום למוטיבציה גבוהה אצל הירוקים, אבל למכבי חיפה האפורה של היום גם זה לא עזר והמחצית הראשונה היתה קשה לצפייה. 2. אמנם הפועל הגיעה למשחק עם ביטחון גבוה, לאחר תקופה טובה יחסית, אבל מכאן ועד המחשבה כי היא עדיפה המרחק הוא רב, והשחקנים באדום כאמור הוכיחו זאת על המגרש. הם הציגו כדורגל חלש ומפוחד. האמביציה של הבעלים גם לא חילחלה למאמן שלו, שהכין את הקבוצה במטרה לחלץ נקודה, שכח מהמושג שנקרא התקפה ולא שינה את התוכניות שלו גם כשראה עד כמה היריבה שלו מוגבלת. החילופים של שירזי לא תרמו דבר ובן בסט נותר בודד בחלק הקדמי בכל שלבי המשחק. שחקני הפועל הגיעו לא מוכנים מבחינה מנטלית ולא האמינו שבכוחם להפתיע. מקבוצת מרכז טבלה נטולת חששות ניתן היה לצפות למשחק יותר משוחרר ופתוח והיא הפסידה בקלות מרגיזה מבחינתה. 3. ממכבי חיפה ראינו שוב הרבה דקות מתות וכמעט אפס הזדמנויות. אלישע לוי התעורר רק בהפסקה. הוא הבין שבמערך שאיתו פתח אין לקבוצה שלו סיכוי להבקיע ועשה את החילוף המתבקש (דבאלישווילי במקום סיידו החלש). החילוף שינה קצת את תמונת המשחק ופתח את הדרך לשער של רפאלוב, בפעולה החיובית היחידה שלו במשחק. בהמשך אלישע חזר לעצמו ושלח למגרש את קולמה במקום ורד כדי להרוג את השעון. הפאניקה המשיכה לעשות את שלה וגאדיר חיזק את הקישור על חשבון חמד. אוי אלישע, אלישע. דבאלישווילי הרגיע את מאמנו בשער שני שחתם עוד משחק משעמם, אבל מתברר שבליגה שלנו זה מספיק.
