המזה"ת

אירועי החודש האחרון במזרח התיכון מנותחים לא אחת דרך פריזמה אופטימית, נאיבית או מנותקת מהעובדות. מבט נוקב במציאות כפי שהיא מגלה תמונה שונה מאוד.

במצרים לא אירעה הפיכה אלא הפיכת נגד. מאז 1952 נשלטת מצרים בידי הצבא, שמשורותיו יצאה שרשרת של גנרלים שעמדו בראש המדינה: נגיב, נאצר, סאדאת ומובארק. בשנים האחרונות ביקש מובארק לשנות כיוון משושלת של גנרלים לשושלת משפחתית ולמנות את בנו לנשיא. מובארק היה, אם כן, זה שניסה לערוך הפיכה במצרים.

כשפרצו ההפגנות בכיכר תחריר, וניתן להן ליהנות מהספק שהיו ספונטניות, החליט הצבא שהן משרתות את האינטרס שלו. בהפיכות אמיתיות הצבא מתפורר, מובס או עובר לצד המהפכנים. דבר מאלה לא קרה. הצבא פשוט החליט לאפשר להפגנות להיערך; לזמן מה. ואכן, לאחר שהצבא הסיק שההפגנות מיצו עצמן ומובארק איבד הון פוליטי במידה מספקת, הצבא - בפחות מ-24 שעות - הדיח את מובארק והפסיק את ההפגנות.

העובדות הן שהצבא שולט כיום במצרים, ובעוצמה רבה מבעבר, שכן החוקה הושהתה וחלק ממוסדות הממשל האזרחיים פוזרו. אין זה אומר שדבר במצרים לא השתנה, המערכת המצרית בהחלט עברה זעזוע שיכול להוביל למקומות שונים ומסוכנים. קיימת גם התחייבות לערוך בחירות בתוך שישה חודשים, התחייבות שיהיה מורכב לחמוק ממנה. אבל לפחות בשלב זה כל שאירע הוא החלפת הגנרל בדימוס מובארק בגנרלים ותיקים אחרים.

זירה מרכזית אחרת היא בחריין. במדינה זו רוב שיעי ומיעוט סוני שליט. איראן לוטשת עיניה לבחריין זה זמן רב ובוחשת בקלחת השיעית המקומית כדי להביא לנפילת המשטר הסוני ולהכניס את בחריין למרחב ההשפעה האיראני. אירועי השבועות האחרונים אינם אלא ניסיון איראני לנצל את ההזדמנות ולנסות להפיל את המשטר. אם כן, שתי הזירות החשובות ביותר אינן מאופיינות בהתפרצויות ליברליות עממיות, אלא בניסיונות של ממסדים מאורגנים להחליף משטר: הצבא במצרים ואיראן בבחריין.

בתימן מתנהלות זה שנים שתי מלחמות אזרחים בו בזמן, האחת נגד בדלנים שיעים הנתמכים בידי איראן והשנייה נגד גורמי אל-קאעידה. ההפגנות בתימן אינן תפנית אסטרטגית אלא המשך טבעי של שתי מלחמות האזרחים.

שאר האירועים במזרח התיכון אינם אלא רעש רקע. אין זה אומר שלא קיימת האפשרות שאירועים מסוימים ייצאו משליטה ומשטר נוסף ייפול - בעיקר משטר המהסס להפעיל כוח, או המתקשה בכך כמו לוב וחלק ממשטרי צפון אפריקה - אבל מכאן ועד לדיווחיו הנלהבים של תום פרידמן על סופה ליברלית השוטפת את המזרח התיכון המרחק גדול מאוד. באותה רוח, גם הדיווחים על עידן מהפיכות הפייסבוק והטוויטר מתקשים למצוא אחיזה במציאות. שיא ההפגנות במצרים התרחש כשהאינטרנט נחסם. כ-85 מיליון מצרים נותרו בבתיהם, ומספר מפגיני הטוויטר שיצאו לכיכר היה נמוך בהרבה מהמספר שיצא לרחוב, למשל, כדי להדיח את השאה הפרסי - עוד קודם להמצאת המחשב השולחני. ישראל ניצבת בפני אתגרים קיומיים, והמציאות שהכרנו ב-20 השנים האחרונות קורסת. ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון נחלשת, ומאזן הכוחות שבלם את איראן מתערער. אין לנו את הפריבילגיה שלא לראות את המציאות כפי שהיא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו