ניסינו, קראנו, המרצנו, קיבלנו קדימונים בתוכניות האקטואליה - והציבור לא בא. פוליטרוקים ידועים משווקים את כלום המחאה שלהם במסווה סיסמאות זעם בלתי נשלט - אין ספק, למדנו משהו משכנינו - ובכל זאת, חיכינו וחיכינו, ומי לא בא? הציבור. "למה אנשים לא באים-", תהו השדרנים וגייסו עוד תועמלנים להשחיר את יומנו ולספר כמה רע פה, ואיזו מדינת עולם שלישי אנחנו, וכמה הם כמהים להפגנת מיליונים משלנו שתפיל את שלטון העריצות שרוב הציבור בחר. מצד אחד מדבר יו"ר ההסתדרות על ממשלה הדואגת לעשירים, ומאיים להשבית את המשק אם לא נחזור לשיטת הכלכלה של מפא"י שבמסגרתה חיכינו שנים להתקנת טלפון אחד מסכן. מצד שני, איש העסקים אליעזר פישמן אומר בעקבות דו"ח ששינסקי, שהגדיל את המס על תגליות הגז והנפט, שהממשלה אמרה שלום לכלכלת השוק הליברלית. אז למי להאמין: לסוציאליסטים החדשים או לטייקונים הכועסים על הפגיעה בהם- נאמין לציבור החכם שלא נופל בפח התעמולה. הציבור מבין שכלכלת ישראל מנווטת בין הדרישות השונות והסותרות בתוך מרחב עולמי רותח ובליבה של סערה מדינית מסביבנו. אי של שפיות יחסית, שמדינות רבות במערב מתקנאות בו. לא נגיד מילה טובה? רק השמצות, והשחרות, והפחדות, ורע רע רע- הנה שר התקשורת, משה כחלון, ביטל אתמול את קנסות היציאה ללקוחות כל שוק התקשורת, ושר החינוך, גדעון סער, חתם לא מזמן על תוספת של 50 אחוז לשכר מורי התיכונים, ויש עוד. כנראה שעושים כאן לפעמים גם דברים טובים ונכונים. הצווחנים מוזמנים לערוך סקר, האם הציבור רוצה בחירות עכשיו? והאם התמונה הפוליטית תשתנה? התשובה ידועה. מתברר כי הדברים שנכתבו כאן ביחס למגמות הפוליטיות מאחורי ה"מחאה" המתקיימת בעיקר באמצעי התקשורת, מבטאים את עמדת רוב הציבור בישראל שגם אותה, מה לעשות, יש להשמיע. היתה ביקורת רבה על עליית המחירים, הממשלה שמעה והגיבה בהתאם. לא נכנעה. ראש הממשלה ושר האוצר אינם נלחמים בציבור. מותר לתקן. לא הכל הוא מלחמה.
