הפנים של ספורט הנשים בישראל

הסקפטיים יגידו ששנתיים לפני אולימפיאדות אנחנו תמיד גדולים. הקלעים פוגעים בול במטרה לפני שמפשלים בדבר האמיתי, השייטים זוכים באינספור מדליות לפני שטובעים במים בהצגה הגדולה בעולם וכו'. אבל המקרה של ירדן ג'רבי הוא שונה. יכול להיות שג'רבי תתרסק במשחקים האולימפיים, אבל זה לא העיקר. נכון לעכשיו ג'רבי המועמדת הכמעט יחידה שלנו להישג משמעותי בברזיל 2016. תוסיפו לה את שחר צוברי, שאמור לדגדג מדליה, והופעה מכובדת של אלכס שטילוב - ותגלו שמצבנו לא משהו. ג'רבי, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, היא התקווה העיקרית.

אבל בסיפור של ג'רבי יש משהו מעבר. ספורט הנשים האולימפי בישראל עבר חודש לא רע, כאשר גם עמית עברי, לדוגמה, בלטה לטובה באליפות אירופה בשחייה, אבל מספר הספורטאיות בשנים האחרונות לא גדל, אלא להפך ותעיד על כך העובדה שאנחנו נסגור בריו כמעט דור ללא מדליה אולימפית נשית, אלא אם כן ג'רבי תעלה על הפודיום.

זה לא מקרי. כסף מושקע, תשתיות סבירות גם יש אבל המנטליות הישראלית מקשה עלינו להצמיח עוד ועוד ג'רביות. במגזר הערבי אנחנו מפספסים ספורטאיות, במגזר המסורתי בוודאי אבל גם בזה החילוני לא צומחות עדיין על העצים משפחות כמו משפחת ג'רבי שתומכות לא רק פיננסית בחלומות של הילדה הצעירה, אלא בעיקר מנטלית, תוך שהן מרסקות אי אלו סטריאוטיפים.

כשבעלים של קבוצת כדורגל אומרת שהיא "תמיד אהבה דברים של בנים ועכשיו זה כדורגל", איזה מסר היא בדיוק מעבירה לנערות העיר ב"ש? מה שווה כל הכסף שנשפך בעיר מוכת הטילים אם בסופו של דבר ספורט נתפס כדבר של בנים?

ג'רבי היא הפנים של ספורט הנשים בישראל, מכיוון שבניגוד, לדוגמה, לשחר פאר (שמרגע שהוועדה שמינה משרד התרבות והספורט בחרה בה להדליק משואה ביום העצמאות, היא כיבתה לה את הקריירה) היא עדיין תוצר גם של המערכת שמתקשה לייצר אלופים ואלופות בסיטונות, אבל לפעמים מוכיחה שהיא עדיין עובדת. כמו כן, היא נאלצה להתמודד עם יריבה נוספת ברמתה במאבק שהתיז בוץ על כל הקשורים בו. ג'רבי, שמרבה להיפגש עם נערים ונערות ולהעניק להם סיבה לחלום, היא נקודת אור אמיתית בחשיכה שנפלה עלינו בחודשיים האחרונים.