במחצית, בעוד 'האדומים' מובילים בשער יתרון, התחלתי לנסח את התירוצים להפסד השגרתי הצפוי. שיננתי כי 'לדרבי יש חוקים משלו' או 'בפעם הבאה' זה יהיה אחרת, וכמובן לא ייתכן שלעולם 'הצהובים' לא יצאו ורגלם על העליונה. בינינו לבין עצמנו, מילא הפעם עוד אמצא מילים להצדיק ולחמוק ולבקש אשראי נוסף, אבל טרדה אותי המחשבה מה אכתוב בפעם הבאה כאשר הניצחון של 'הפועל' יכה בנו פעם נוספת. כמפסידים סדרתיים בשנים האחרונות אני יכול להעיד כי לא מתרגלים למצב הנחות הזה. אין נחמה ביכולת לומר לאדומים כי היו שנים בהן הם ידעו רק טעמו של הפסד, ואפילו תקופה ארוכה מאיתנו. עד שנשמעה השריקה לפתיחת המחצית השנייה ותוך כמה דקות הכדור שכן בשער של 'האדומים' והתוצאה הושוותה, ומבחינתי באותה דקה ממש אפשר היה לסיים את המשחק. הישגנו את המטרות העיקריות לא הפסדנו, ובתיקו הממשמש ובא הענקנו לאחינו המכבים מחיפה יתרון על יריבינו האדומים בתל אביב. אלא שהאופי האנושי אינו יודע שובע. תוך כמה דקות מהתיקו שכחנו עד כמה שמחנו בו ודירבנו את הצהובים לרוץ קדימה ולנסות שוב ושוב, ונדמה לי - אני לא אובייקטיבי - שבמחצית השנייה היינו קרובים לניצחון יותר מאשר הפועל, והתוצאה היא מעניינת: אנחנו, שהיינו מוכנים לחתום על תוצאת תיקו עם שריקת הפתיחה, היינו דווקא די מאוכזבים ממנו בהישמע שריקת הסיום. לזה התכוון אלברט איינשטיין כאשר ניסח את תורת היחסות- עכשיו הכל מאחורינו. קבוצות הצמרת יוסיפו לרוץ אל המקום הראשון, אך כפי שאמר לי אוהד ירוק מחיפה, הכל טעות אופטית. בשיטת הקיזוזים של אבי לוזון ההפרשים כמעט נטולי משמעות. נכון לעכשיו, בתוספת הקיזוזים יש להפועל יתרון של שתי נקודות עלינו. לחיפה שלוש. במצב זה אנחנו במקום השלישי, אבל אופטימיים. עד לדרבי הבא.
