דמוקרטיה במדינה ערבית - הימור
, עודכן
מאז מנוסתו של נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, באמצע החודש ופרוץ המהומות נגד חוסני מובארק במצרים, ואפילו בתימן של עבדאללה סאלח, החלו בעולם לדבר על "נפילת חומת ברלין" של העולם הערבי. אם כך, כיצד אפשר להסביר את העובדה שבאוקטובר 1989 היה רצון הרחוב המזרח-אירופי מלווה בגל אופטימי ענקי בעולם לעומת דאגה אחת גדולה שמצטיירת לנו היום מפאריס ועד בייג'ין בעקבות מרד הרחוב הערבי-
יש הבדלים רבים בין הגוש הקומוניסטי של אז לעולם הערבי היום. אז ברור היה לאיזה כיוון נושבת הרוח מהונגריה, ממזרח גרמניה, מפולין: מערבה, לדמוקרטיה. האם מישהו באמת יכול להתחייב כי כך פני הדברים במצרים, בתימן ואפילו בתוניסיה? הרבה יותר בטוח להמר שדמוקרטיה לא תהיה האופציה הראשונה.
מדינות הליגה הערבית, המאוחדות רק למטרות צילומי המנהיגים, לא ידעו אף פעם דמוקרטיה מהי. ההנהגה האוטוקרטית של מדינות אלה מנעה הקמתם של מוסדות דמוקרטיים אמיתיים. אמנם יש פרלמנט, יש סנאט, לעיתים יש מפלגות אופוזיציה ויש אפילו מבקר מדינה, אבל כולם יודעים כי הם שחקני משנה בהצגה של שחקן אחד.
יש להודות כי הדבר דווקא התאים למערב - החושש מתחליף של איסלאם קיצוני - עד שוושינגטון החליטה עוד מימי בוש (החזון הדמוקרטי) לייצא את הדמוקרטיה לעולם הערבי גם אם הוא כלל לא היה בשל לכך. אובאמה העצים את הדרישה מאז כניסתו לבית הלבן גם דרך נאום קהיר המפורסם.
אבל במעבדות להכנת דמוקרטיה בעולם הערבי קיימות גם חביות חומר נפץ בדמות מפלגות איסלאמיסטיות רדיקליות, בעלות תשתית פוליטית המאפשרת להן למלא די בקלות את החלל השלטוני שנוצר, בעיקר במהומות רחוב נטולות הנהגה בכלל וחילונית בפרט.
בחזרה לשאלת מיליון הדולר היום: האם העולם הערבי עובר תהליך של דמוקרטיזציה? האירועים האחרונים מפתים אותנו להאמין בכך. כמה אנחנו רוצים להאמין כי בעקבות אירועי תוניסיה ייפלו כל המשטרים הערביים, ובחירות חופשיות יעמידו מנהיגים חדשים באזור.
יותר מזה, תארו לכם תסריט אופטימי שבו בחירות דמוקרטיות גם יביאו למחיקתן בקלפי של מפלגות איסלאמיסטיות רדיקליות מהמפה הפוליטית, תסריט שבו העולם הערבי יעשה לבדו את ניקוי האורוות שלו. אבל הבחירות באלג'יריה שביקשה להיות דמוקרטית בתחילת שנות ה-90 רק מוכיחות לנו עד כמה הסיכון גדול, והסיכוי הפוך.
ללא ספק, מדובר בהימור מסוכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו