לא ברור למי משני השופטים היהודים הדגולים של אמריקה, לואיס דמביץ ברנדייס או פליקס פרנקפורטר, לייחס את האימרה האלמותית כי אין טוב כאור השמש לחיטוי פינות אפלות. אך ברור גם ברור שכלל זה אשר בישר את עידן השקיפות בחיים הציבוריים, חל על פרסום מסמכי המשא ומתן הישראלי-פלשתיני כפי ששודרו באל-ג'זירה. מפרסומם עולים שני נושאים מרכזיים: * אהוד אולמרט וציפי לבני מזה, ואבו מאזן ואבו עלא מזה צעדו בגמישות ראויה זה לקראת זה, ולפיכך שורטטה מפה עם שינויי ריבונות. שינוי בולט - שההנהגה הפלשתינית שקלה לוותר על כמה שכונות במזרח ירושלים, ועוד חידוש: נכונותה לקיום יישובים ישראליים בשטח פלשתיני ריבוני. במסמכים מדובר במעלה אדומים, אבל הכוונה היא לאריאל. זה כלל גם את נכונותו של אולמרט להכיר בזכות השיבה של 25 אלף פליטים פלשתינים (לפי מקור אחר - 50 אלף. לפי עוד מקור - אבו מאזן דיבר על 100 אלף). ברגע המכריע, כאשר אולמרט הסכים להחזיר גרגיר חול כנגד כל מה שצרכו ההתנחלויות, נמלט אבו מאזן מירושלים. הבטיח לחזור, ולא עמד בדיבורו. * מישהו הפר אמונים ברמאללה ומסר את המסמכים לפרסום. אבו מאזן נבהל והחמיץ הזדמנות לומר כי אמנם כן. הוא הסכים. הוא הציע. הוא הגמיש. הכל תקף. אילו מומחים כד"ר יוסי ביילין היו בשלטון בירושלים, היו מייעצים לו לקפוץ על העגלה ולכפות על ישראל להמשיך מנקודה זו, או להיחשף כסרבנית שלום. רק שלאבו מאזן אין את העוצמה והכריזמה הנחוצות כדי להתייצב מאחורי הצעותיו לישראל. אתמול גימגם ונתפס לאי-אמת ולהפניית עורף למסמכים שבחתימתו, וניפק הוכחה לטיעון שאין שותף פלשתיני אמין ואמיץ למשא ומתן. זה לא קשור להימנעותו של עו"ד יצחק מולכו מלקבל מסמך שהכינו הפלשתינים. שכן מסמך זה עוסק רק במה שמעניין אותם - אדמה וגבולות, ואילו ישראל רוצה לברר את טיב היחסים ומהותם. אילו הציעו הפלשתינים "שקשוקה" - עירוב בין הנושאים - היתה ישראל נענית, או לפחות נבוכה. פרסומי אל-ג'זירה גרמו הלם בשני המחנות, בעיקר בפלשתיני. אם נכונה הערכת האלוף (מיל') גיורא איילנד יסכלו שני הצדדים כל חתימה על הסכם מדיני. שניהם רוצים לנהל משבר, לא לפותרו. אך אם ישקע האבק ותפוג הבהלה, ייתכן שפרסום המסמכים יגרום דווקא להתנעת המשא ומתן. החלופה היא ערעור מבית ומחוץ על מעמדן של ההנהגות בירושלים וברמאללה.
