1. שבוע שני ברציפות שהפועל ירושלים מקבלת יריבה בהזמנה שמסדרת לה מטווח שלשות מטורף. אם אשקלון איפשרה 18 מ-27 בשבוע שעבר, אתמול חיפה נתנה לאדומים לקלוע 16 מ-29. אחוזי הקליעה האלה מגיעים כי דיון דאוול, שפותח עכשיו כסמול פורוורד, הוא התוספת שתופסת מבחינת הקליעה, וויל סולומון יוצר לעצמו ויובל נעימי ומשה מזרחי מהווים את הצלע השלישית בהתקפת השלשות. ברור שכאשר הכסף יהיה על השולחן האחוזים יצנחו, כפי שהיה במשחקים הקובעים ביורוקאפ ובגביע. 2. ג'רמיין ג'קסון הקשוח והמנוסה מתאים לחיפה יותר מדריק לואו, אבל הקומבינציה שלו עם פרנק רובינסון וסילבן לנדסברג רחוקה מלהיות מושלמת. חיפה, שכבר הובילה ב-14 ברבע השני, מצאה את עצמה רבע אחר כך בפיגור 12 - בדיוק כמו במשחק נגד סופיה. דווקא שחקנים כמו לואו, אבי בן שימול ורוברט רות'בארט, שעלו בחמישייה בשלבים מסוימים של העונה, איבדו ביטחון - מה שיצר הבדל גדול בתפוקת הקבוצה כשמתחילים חילופים שהם כורח המציאות. מרקו קילינגסוורת' הוא תעלומה בעיניי: הוא לא השחקן היחיד בליגה שאינו שומר, אבל מי שהוביל את המדד אשתקד היה צריך לסחוב את חיפה למקומות אחרים לגמרי. 3. שישה משחקים של אשקלון הוכרעו בכדור אחרון, רק בראשון היא ניצחה. סל הניצחון של דזמון פארמר בנשר היה אמור לדחוף את הקבוצה ולתת לה ביטחון וידיעה מה עושים בשניות האחרונות. אריאל בית הלחמי כבר ניסה בפוזשנים האחרונים הכל, בדרך כלל על ידי פתיחת המגרש לגארד שיחפש את המהלך המנצח. פארמר, שאיבד את הכדור האחרון, היה עם שישה איבודים עוד לפני המהלך המכריע. יכול להיות שב"משחק התורות" זה היה הזמן של ג'ונתן גיבסון (בערב טוב) לקבל את הצ'אנס. במיוחד שעדיף היה להימנע מללכת על השחקן של ניצן חנוכי, שאפי בירנבוים הגדיר אותו כ"מגן הישראלי הטוב בליגה". מעניין אם חנוכי, יהוא אורלנד ודוויין מיצ'ל יוכלו לעצור בשבוע הבא את הגאנרים מהבירה.
