"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

צה"ל מצליח בעזה ומותקף בירושלים

,עודכן

למרות שזירת הלחימה העיקרית עברה אתמול באופן רשמי ומלא למגרש הפוליטי, המערכה בעזה עדיין לא נגמרה ואפשר שעוד נראה לא מעט דרמות עד שתושג רגיעה - מחיסולים נוספים ועד ניסיונות של חמאס להוציא פיגוע גדול שייתן לו הישג משמעותי רגע לפני שריקת הסיום.

בינתיים ההישג המשמעותי נרשם אתמול בצד הישראלי: חיסולם של בכירי הזרוע הצבאית רא'אד אל־עטאר ומוחמד אבו שמאלה היה לא רק הצלחה מודיעינית מרשימה אלא פגיעה של ממש במרכז העצבים הפיקודי של חמאס. יממה בלבד אחרי תקיפת ביתו של מוחמד דף - שבצד הישראלי מתרבות ההערכות כי נהרג - מצליחה ישראל לנטרל שניים מששת מפקדי החטיבות המבצעיות של הארגון, ובמשתמע מגבירה את הלחץ עליו להגיע להבנות שיסיימו את הלחימה.

הדרך לשם עוברת, נכון לאמש, בשני צירים אפשריים. האחד, בינלאומי, בהובלת ארצות הברית ואירופה, שאמור להביא החלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש והבנות על שיקום ופירוז הרצועה; השני, מצרי, שאמור להביא הסכם דומה בין הצדדים עצמם. בישראל מעדיפים את המסלול המצרי, אולם טרם נמצאה הדרך לגשר על נקודות המחלוקת העיקריות - התנגדות ישראל לנמל ולשדה תעופה, והתנגדות חמאס לפירוז.

הימים הקרובים יהיו קריטיים בדרך להסדרה. לצד תוצאות פגישת עבאס־משעל בקטאר והפעלתנות הגוברת מצד מדינות המערב ומצרים, יתקשו הצדדים להתעלם מהקולות בשטח: דרישת תושבי הדרום לשקט וביטחון (בוודאי ערב פתיחת שנת הלימודים וחגי תשרי), והדרישה המקבילה של תושבי עזה להסדרה שתבטיח רגיעה ארוכת טווח.

הנחת העבודה בישראל היא שהשיחות יחודשו בתוך כמה ימים, ועד אז ימשיכו הצדדים להילחם ולנסות לזכות בעוד הישגים רגע לפני שריקת הסיום: צה"ל יתמקד במערכה האווירית וינסה "לצוד" עוד כמה מבכירי חמאס כדי להעצים את הפגיעה המבצעית והמורלית בארגון, חמאס ינסה להוציא פיגוע גדול - אולי דרך מנהרה - כדי לנקום על חיסול בכיריו ולהוכיח שהוא עדיין מתפקד מבצעית.

לצד אלה, יתעצמו אצלנו מן הסתם מלחמות היהודים. הקורבן התורן הוא הרמטכ"ל גנץ, שמואשם בידי "חברי קבינט" בתוצאותיה הדלות של המערכה. ההצעות שהעלה, נטען, היו "רזות" במתכוון: הוא העצים הישגים וניפח סיכונים, והכל כדי להבטיח שיחזור הביתה בשלום.

הטענות קשות, כבדות משקל. הן בוודאי מחייבות בדיקה. רק אחרי שהאבק ישקע יתברר אם חמאס אכן נפגע קשה כמו שטוען צה"ל, או חלקית בלבד כמו שטוענים מקטרגיו. הישגי המערכה ממילא לא ייבחנו בפריזמה הזאת, אלא במדד אחר (שהוא פונקציה ישירה של ההישגים): משך הזמן שבו ישרור שקט בדרום.

עם כל החשיבות לעניין המבצעי, זה לא הסיפור. גנץ נקלע למלחמה פוליטית שבה הוא חשוף בקו האש בין שני המחנות: נתניהו ויעלון מול ליברמן ובנט. תפקודו במערכה חשוב פחות משום שהוא משמש בה תפאורה, אמצעי. אם יכופף ראש, הוא ימעל בדבר היחיד שחשוב באמת - אמון הציבור בו ובצה"ל. אם המלחמה הפוליטית תצליח חלילה לסדוק את הרכיב הקריטי הזה, אפשר יהיה לסגור כאן את העסק וללכת הביתה.

גנץ מבין את זה, ולכן הוא יבלע את הרוק וישתוק. גם במחיר עלבונו וכבודו. סביר שבתחקירים הפנימיים הוא יפתח בתיאור כישלונותיו שלו, והיו כאלה. אפשר להעריך שאיש מהשרים שמבקרים אותו לא ינהג באופן דומה. הביקורת שלהם תישאר יתומה, אנונימית, מודלפת במניפולטיביות. אם תתקיים בסופו של דבר בדיקת הדלפות, היא תידרש לסוגיה מעניינת: האם שר נחשב עבריין גם אם הוא מדליף שקרים מישיבה חסויה?

המחסום העיקרי שעומד כרגע בפני חקירה כזאת הוא היועץ המשפטי לממשלה. הסיבה: "מכובדות הקבינט", ובמילים פחות מכובסות - החשש להלבין ברבים את פני מי שהדליפו בזמן מלחמה. יכול להיות שוויינשטיין צודק; שאם תיפתח חקירה יתברר שאין בקבינט הרבה כבוד עצמי וכבוד לכללים. ויכול להיות שהוא טועה; שעם כל הכבוד לכבוד הנבחרים, כבודה של הדמוקרטיה חשוב יותר.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יואב לימור

פרשן צבאי

כדאילהכיר