פורץ דרך בכדורגל הישראלי
בעודי מפרשן אתמול מעמדת השידור באיצטדיון רמת גן את משחק גביע הטוטו בין בית"ר ירושלים למכבי פ"ת, עלו וצפו בי הזכרונות מהימים הגדולים של אבי כהן באצטדיון הזה. אני זוכר אותו במשחקים רבים, כקפטן נבחרת ישראל, בהם הוכיח יכולת מנהיגות. בתקופתו הנבחרת כמעט ולא ספגה שערים. דמותו של אבי כהן באיצטדיון הלאומי זכורה לי גם ממעמדי הגביע בהם שיחק עם מכבי ת"א וכמובן מטקס בחירתו לכדורגלן העונה ב-1979 והכניסה שלו לאצטדיון עם קני דלגליש.
אבי היה השחקן המודרני הראשון בכדורגל הישראלי. הוא היה פרנץ בקנבאואר הישראלי. הוא הנחיל את שיטת הליברו. בלם שלא נשאר רק למטה אלא עולה למעלה ובונה התקפות. במובנים מסויימים אבי כהן היה פורץ דרך בכדורגל הישראלי. אם בתקופה שלי, כמאמן נבחרת ישראל, היה לי בלם ברמה של אבי כהן, לא היו מדברים על 40 שנות מדבר בכדורגל הישראלי. עם שחקן כמו אבי כבר אז, בשנות התשעים, היינו מגיעים לטורניר גדול כמו אליפות אירופה או המונדיאל.
מעבר להיותו שחקן כדורגל גדול, אבי כהן היה אדם נערץ וחביב. אדם שתמיד היה כיף להיות במחיצתו וחבר של כולם. ראינו במשך שבוע איך כל שדרת הספורט הישראלי וגם אנשים מהרחוב עולים לבית החולים "איכלוב" כדי לחזק את המשפחה האהובה. הקומה השביעית באיכלוב הפכה להיות מוקד עלייה לרגל עבור מאות אנשים שביטאו את האהבה שלהם אליו.
אבי כהן ראוי להנצחה ראויה. אני מאמין ומקווה שגם בהתאחדות לכדורגל ובמכבי ת"א יידעו איך להנציח אותו בצורה שתכבד אותו, כפי שמגיע לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו