למרות ההדחה מאירופה ועל אף מכת פציעות חריגה, מועדון כמו הפועל ירושלים לא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורה שבה הופיע אמש. האדומים הפסידו למעשה לקאחהסול כבר בשלשה של דאוול ששלחה את המשחק נגד בני השרון להארכה, ואחרי המשחק נגד הספרדים דובר רבות שהיא הפסידה לקבוצה של ביג-מנים. אמש ירושלים הפסידה לאשדוד, שהגבוה היחיד שלה (וואלאס) היה פצוע. המסקנה המתבקשת היא שהבעיות כנראה עמוקות יותר מפציעה כזו או אחרת. יש לי תחושה שירושלים לא התכוננו כראוי למשחק הזה. מי שראה את אשדוד בשבוע שעבר באשקלון הבין שחג'ג' וליפשיץ לא הצליחו להסתדר עם טפירו ובראדלי, וציפיתי שסולומון וריץ' ילחצו ויתישו את צמד הגארדים של עופר ברקוביץ'. כשמאמן נוקט רוטציה רחבה, שחקנים תמיד מסתובבים בהרגשה שמגיע להם לשחק יותר. כשנוצרת סיטואציה ששחקנים בלית ברירה מקבלים 35 דקות ומעלה, פתאום הם מופיעים בחוסר אנרגיות, ללא תשוקה למשחק ובחוסר אכפתיות. כשסולומון מרכז היתרון של ירושלים בצבע מתבטל כיוון שבחירת הזריקות וקבלת ההחלטות לא טובה. ההתבססות האובססיבית של ירושלים על מהלכי פיקנרול לא נותנת ליתרונות האלה להתממש. במקום זה ירושלים היו צריכים לעבור למהלכי תנועה ויציאה מחסימות, שגורמים באופן אוטומטי להכנסת כדור פנימה. לאורך השנים, והשנה בייחוד עקב ההעדפות של עודד קטש, העדיפה ירושלים להחתים חמישה זרים בעלי עבר בליגה הישראלית. זה התחיל בימים של דובראש וקולמן, עבר דרך מקארתי ובאוארס ונגמר השנה בקלנסי, סולומון, ריץ', דאוול ורנדל. יש היגיון בשיטה הזאת כי ככה הולכים על בטוח, אבל אחר כך אי אפשר לטעון שהודחת מאירופה בגלל חוסר ניסיון בינלאומי. מה, לפארגו יש יותר ניסיון אירופי מלרנדל ודאוול- עם כל הכבוד לאשדוד ולטפירו, ויש המון כבוד, מבחן הבגרות האמיתי יהיה נגד בני השרון בגביע במשחק שאין חזרה ממנו.
