החלטתו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, לשזור בהתנהלותו כלפי ישראל נדבכים כוחניים ואסרטיביים, שנועדו להפעיל לחץ על הממשלה בירושלים, ובאמצעות עיכוב משלוחי נשק לרכך את עמדותיה מול חמאס ומול הרשות הפלשתינית במשא ומתן המתקיים בעיצומם של ימים אלה בעקבות הפסקת האש במבצע צוק איתן, מעלה מתהום הנשייה יוזמות נשיאותיות מרחיקות לכת דומות, שזה עשורים העלו חרס, או שחזרו אפילו כבומרנג אל שולחיהן.
כך, למשל, הפעיל הנשיא דווייט אייזנהאואר אמברגו מוחלט על כל חבילת הסיוע הכלכלי לישראל במהלך מבצע קדש ב־1956. הנשיא האמריקני עשה זאת כדי לאלץ את ממשלתו של דוד בן־גוריון להתחיל מייד בתהליך הנסיגה. במהלך מלחמת לבנון הראשונה ניצב הנשיא רונלד רייגן אל מול ההפצצות הכבדות שביצע ממשלו של מנחם בגין על מערב ביירות ועל הסוללות הסוריות שבבקעת הלבנון ולא היסס לנקוט כלפיו סנקציות כלכליות קונקרטיות, שכללו עיכוב במסירת ההודעה הרשמית לקונגרס על כוונתו למכור לישראל 75 מטוסי F-16, שהספקתם תוכננה לשנת 1985. כחודש לאחר השעיית העיסקה, נודע על צעד רשמי נוסף בדמות עיכוב המשלוח של 4,000 פצצות מצרר, שישראל התחייבה לעשות בהן שימוש אך ורק נגד צבא סדיר. יחלפו עוד שש שנים עד שיוסר, בנובמבר 1988, עיכוב זה ועד מהרה ימצא את מקומו בשולי הבמה.
עם כל זאת, וחרף החלטתו הנוספת של הנשיא האמריקני דאז לעכב את בקשותיה של ישראל לקבלת מימד טכנולוגי, שהיה חיוני לפיתוח מטוס הקרב הישראלי הראשון, מטוס הלביא, נכשלה וושינגטון כישלון חרוץ בניסיונה לפגוע ברקמה הבסיסית של ליבת היחסים. מה גם שלא היה בידיה כדי למנוע את הספקתם של מרבית סוגי הסיוע הצבאי לישראל.
יתרה מזאת, חרף התייצבותם של אישים יהודים בולטים דוגמת קנת ביאלקין, ראש הליגה למניעת השמצה, ותומס דיין, מראשי איפא"ק, לימין יוזמת העיצומים, חשפה המלחמה בלבנון את העובדה שבעימות בלתי סימטרי זה, שבו דוד הפך לגוליית, נתקל הממשל בחומת מגן יציבה של תמיכה יהודית וקונגרסיונלית פנימית בישראל, שחישקה והגבילה עד מאוד את שולי הלחץ הלגיטימי עליה. לא זו בלבד שצעדי הענישה שהופעלו כלפי ישראל היו משניים ומינוריים בעיקרם, אלא שרמת התמיכה - הן מצד הציבור והן מצד הקונגרס - בישראל, נסקה שוב לאחר שצה"ל החל בנסיגתו מלבנון. תרמה לכך העובדה שמכלול הסוגיות ההומניטריות והערכיות, שהיו מעוגנות במתקפה המתמשכת על ביירות, נעלם עד מהרה ממוקד השיח הציבורי והתקשורתי.
• • •
לפיכך, החל משלהי עידן רייגן לא תורגמה עדיין הביקורת הציבורית, שהושמעה גם בקרב אוהדיה המובהקים של ישראל בבירה האמריקנית, למדיניות של ענישה ולחץ כלפי ממשלות ישראל. גם האהדה הציבורית - בקרב השמאל האמריקני - ל"גורל הפלשתינים" לא תורגמה עד כה לתמיכה ממשית בתביעותיהם העיקריות, בעיקר מצד ארגוני המיינסטרים המבוגרים יותר בקהילה זו.
בניגוד לרחשי הלב של אנשי הקהילה היהודית הוותיקה - שונים הם, כמובן, פני הדברים בקשר לדור הצעיר, המרדני והליברלי, המאייש ברובו את האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, ושעמדותיו הפכו יותר ויותר ביקורתיות כלפי ישראל עוד בתקופת מלחמת הלבנון הראשונה ובתקופת שתי האינתיפאדות. מכל מקום, זהו בדיוק טבעו של האיום האסטרטגי ארוך הטווח על רקע הצטמקותו של מאגר התמיכה הציבורית בישראל בקרב מצביעים צעירים ובוגרי קולג', שאינם מקבלים עוד כמובנות מאליהן את אסטרטגיות היסוד של מדינת ישראל בסכסוך, במיוחד בכל הקשור לסוגיית ההתיישבות הישראלית בשטחים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
