לאמץ במקום להבדיל

בראיון ל"ישראל היום" לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 סיפר דונלד סנפורד על המשפחה המאמצת שלו בארץ: "אלו בעצם כל האתלטים שתומכים בי, כאילו אני כאן איתם מההתחלה". סנפורד גם ציין לטובה את הוועד האולימפי, את היחידה לספורט הישגי ואת איגוד האתלטיקה, ובאליפות אירופה הנוכחית, בציריך, הוא דיבר בחום על רוגל נחום, המנהל המקצועי של איגוד האתלטיקה, ועל דובר האיגוד, אורן בוקשטיין, שלדבריו דואגים לו כשרעייתו דניאל ובתו איימרי בארץ ולא איתו.

זהו סנפורד. אסיר תודה למי שחיבק ואימץ אותו; מחזיר אהבה למי שקיבל אותו בסבר פנים יפות בישראל ועזר לו לקבל אזרחות; אחד שתמיד מחייך, ולא משנה מה אומרים עליו.

ואמרו עליו הרבה, בעיקר מאז אולימפיאדת לונדון, אז איבד את נעלי הריצה שלו (שנגנבו) ולא הצליח להעפיל לחצי הגמר בריצה ל־400 מ'. הבדיחות ברשתות החברתיות המשיכו חודשים רבים לאחר מכן, וגם המילים שהוקלדו במקלדת והודפסו על גבי הנייר לא ממש החמיאו. סנפורד שתק ולא הגיב, כי כשניסה להסביר את עצמו התקבל במעטה הציניות הישראלית הידועה.

האיש שחיבק אותנו נעלם לתקופה מסוימת, אבל לא שקט על השמרים. הוא המשיך להתחרות מעבר לים, התאמן בקביעות בארה"ב והתייצב גם לתחרויות ולאליפויות ישראל.

ואנחנו? התעקשנו לא לאמץ אותו, התעקשנו לזלזל, להעליב וללגלג. סנפורד נותר רגוע וקר רוח, גם כשלא הצליח בתחרויות השונות בחו"ל, גם כשנפצע וגם כשהתקשורת התעלמה לגמרי. אחרי שזכה באליפות ישראל האחרונה לפני כחודש, הוא התראיין בנחמדות שמאפיינת אותו כל כך, בסבלנות אין קץ, והצביע על מטרה אחת - מדליה באליפות אירופה.

שלשום, בין המנות בארוחת ליל שבת, הוא שוב נישק את הדגל שעל הגופייה, ופחות מדקה אחר כך נשכב על המסלול ומירר בבכי שכולו היה שמחה גדולה. מאוחר יותר הוא כבר הקדיש את מדליית הארד לחיילים ולאזרחי ישראל.

עכשיו הגיע הזמן שנאמץ את סנפורד בכל החום והחיבה שבהם הוא אימץ את ישראל, מהמדינות הלא פשוטות והלא ממש סבלניות לזרים. סנפורד כבר מזמן לא זר בינינו, אלו רק אנחנו שמתעקשים על ההבדלים.