1. אין שום סיבה שקבוצה כמו הפועל ירושלים, למרות ההיעדרות של בריאן רנדל (וגם אורי קוקיה), תובס בחולון מול קבוצה שבכל יום שהיא מגרדת עשרה שחקנים לאימון אינטנסיבי, זה נס חנוכה. היעדרו של שחקן מפתח, חשוב ככל שיהיה, מראה אם לקבוצה יש דרך, אם היא מאומנת ואם יש מי שנכנס לוואקום שנוצר. אתמול, מה שראינו מהאדומים היה זריקות רבות מדי לשלוש (6 מ-30), שוב מהלכי אחד על אחד רבים (7 אסיסטים בלבד) ובחירת זריקות רעה מאוד שמוליכה באופן ישיר למתפרצות בצד השני. בירושלים לא יוכלו להתחבא מאחורי הפצועים, ולטעמי גם אי אפשר יהיה להתעלם מהבעיות שיש לקבוצה בציוותים של נעימי, אוחיון, סולומון וריץ'. גם הקו הקדמי אינו מספיק טוב כדי לממש את השאיפות של הקבוצה. 2. בצד השני, חולון ודני פרנקו מתפתחים משבוע לשבוע. הסגולים סיימו עכשיו סידרה של שלושה משחקי בית: מאיבוד יתרון 17 נגד גלבוע/גליל דרך ניצחון דרמטי על אשקלון ועד להתפוצצות של ירושלים, ראינו הסקת מסקנות והתקדמות בכל מה שקשור לחלוקת דקות, היעזרות בספסל, ריבוי מובילי כדור, חיפוי על חסרונות בהגנה ובייחוד התאמה של פרנקו לעבודה עם ווטרנים. 3. בליגה שלנו אנחנו רואים יותר מדי ביג-מנים - בראון, טרנר, ארנולד, קלנסי וניילון - שפשוט לא שומרים וגם אין להם רצון לשמור. הדרישות ההגנתיות מהם על גבול הבדיחה, החילופים האוטומטיים שנעשים איתם על פיקנרול הם לחם לגארדים, וזאת נקודה שמאמנים צריכים לתת עליה את הדעת: או להחביא אותם בהגנה או לגרום להם לשמור, כפי שאנחנו רואים עם סחורצאניטיס העונה. הגנה על משחק בין שניים אינה מסתכמת בשני השומרים של השחקנים המעורבים: לגבוה שעוזר לגארד צריכה להיות עזרה נוספת, בהתאם לפילוסופיה של המאמן.
