ברוכים הבאים

שני אופנועים משטרתיים פילסו ביום שלישי, 21 במאי, 1991, את דרכה של מכונית שרד שעשתה את דרכה במהירות ברחובות אדיס אבבה לעבר נמל התעופה. במושב האחורי של הרכב השחור ישב, בודד, נשיא אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם. הקולונל המרקסיסט, ששלט באתיופיה ביד ברזל במשך 14 שנים עד לאותו יום, נמלט מהמדינה לזימבבואה בעקבות התקדמות המורדים לבירה. כעבור שלושה ימים הציגה ישראל לעולם - ולאזרחיה - את אחד הפרקים היותר יפים ואציליים שלה: 30 מטוסים צבאיים, יחד עם מטוסי אל על (ללא הדגל הלאומי בזנב המטוס שנצבע בלבן), נטלו חלק במבצע צבאי, בהשתתפות המוסד, והטיסו הביתה 14,400 יהודים אתיופים.

לכל מי שהיה שם, כמוני, באותם ימים, היתה הזדמנות נדירה לראות במו עיניו את התגשמות המפעל הציוני. התפעלנו מנשים יהודיות זקנות שגררו נשים עוד יותר זקנות למטוסים, הקשבנו בהשתוממות לסיפורי מסע מאלפים של יהודים שהגיעו ברגל, ובהם נשים בהריון מתקדם, מערים בצפון (גונדר, גודג'ם), לעיתים תחת אש הצבא או המורדים, כדי לא לפספס את העלייה לישראל. והתרגשנו מלא מעט לידות על המסלול, ממש לפני העלייה למטוס.

* * *
היו אלה גם ימים שבהם פגשנו מלאכים מחופשים לבני אדם, כמו החבר'ה של הג'וינט, שפעלו למען יהודי אתיופיה, וד"ר ריק הודג', רופא יהודי אמריקני מפלורידה שהשקיע שנים ארוכות למען האתיופים בכלל והיהודים בפרט. אני זוכר כיצד שעות קצרות לפני המבצע הגענו עם ד"ר הודג' לבית חולים באדיס אבבה כדי לגנוב - ללא מירכאות - חולה אתיופי. אני זוכר כיצד חלק מאיתנו שוחחו עם הרופא הגרמני בזמן שאחרים פשוט גררו מהמיטה את הצעיר מחשש שיישאר מאחור. ידענו שחלק מהיהודים סובלים מצהבת ומשחפת, אבל אותו צעיר סבל מצרעת. אף אחד מבין המשתתפים ב"מיני מבצע" זה לא חשש להידבק. מי חשב על זה אז בכלל? באתיופיה היינו כולנו משפחה אחת. כמעט...

* * *
עליתי להרקולס האחרון שהשיב את עשרות היהודים האחרונים שהיו בשדה, אבל האושר במטוס לא היה מושלם. המחזות מחצר השגרירות של ישראל באדיס אבבה היו קשים. כולם ידעו, גם המארגנים, כי מבצע שלמה לא הביא לסיום את סיפור קהילת ביתא ישראל באתיופיה. יהודים נותרו מאחור לצד בני הפלשמורה, שהתחננו לעלות למטוסים אך נענו בשלילה מאחר שהם צאצאים של יהודים שהמירו את דתם לנצרות מאמצע המאה ה-19.

אני זוכר משם גם יהודי אתיופי שעימו התיידדתי. הוא היה מבוהל מהרגע שבו יינתן האור הירוק והוא ימריא לישראל - משאיר את בתו המאומצת בת ה-20 מאחור. אני לא יודע מה עלה בגורלה של אותה צעירה. אני כן יודע שהגאווה הגדולה על אותו מבצע לא היתה מושלמת. לצד סיפור עלייה מפואר היו גם סיפורים רבים וקשים של ניתוק משפחות. על ישראל ריחפה מאז "חובה מוסרית, יהודית ומצפונית", כפי שהגדיר זאת הרב עובדיה יוסף.

החלטת הממשלה שלשום, שאושרה פה אחד, להעלות את שארית בני הפלשמורה מאתיופיה לישראל היא החלטה מבורכת החותמת למעשה את מבצע שלמה. תזכורת: בהחלטה אמנם נקבע כי לא יהיו עוד עליות מאורגנות בתום ארבע שנים (בהן יעלו לישראל כ-8,000 בני הפלשמורה הנותרים), אך אף אחד לא אסר פניות פרטניות ועליות "עצמאיות" בעתיד.

"זה מעשה ציוני ראשון במעלה לאנשים הקושרים את גורלם במדינת ישראל, רוצים להיות כאן. היום הזה הוא יום של שמחה, שבו התגשמו מאווייהם של אנשים שרוצים להיות בציון", בירך על ההחלטה נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, יו"ר הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה.

כמעט 20 שנה עברו, וההתרגשות שלשום שבה אלי בדיוק כמו באותם ימים מרגשים - אבל גם כואבים - של מאי 1991.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו