אולי העצרת לשובם של החטופים בכיכר רבין היתה הסימן. כולנו היינו שם יחד בתפילה לשובם, וכמה ימים לאחריה נאלצנו להיות שוב יחד - במקלטים. שותפות גורל של מלחמה מטלטלת שהכניסה את כולנו למרחבים מוגנים, בגוף ובנפש.
לפני כמעט חודש החל גיוס המילואים הראשון, שהשאיר משפחות רבות ללא בן זוג, בעל, אח או בן לתקופת המלחמה. הגברים שלנו קיבלו את הצו ובלי להסס פשטו את בגדי האזרחות ויצאו להילחם על הבית, להחזיר את השקט והשלווה לחיינו, לתת לילדינו לישון בבטחה בכל מקום שהם. החיילים שלנו נעטפו באהבה שאין דומה לה, בחיבוק חם של טונות רבות של ציוד ומזון שרק רצו לחבק ולומר - כולנו איתכם, מחבקים, סומכים, אוהבים.
אנחנו, הנשים, האימהות, האחיות, נשארנו בבית: עם הילדים, העבודה, המטלות הרגילות השוחקות, אבל לבד, ללא חלוקה בנטל. נשים שנאלצות להכניס ל"ג'ינגול" השגרתי גם את היעדרו של בן הזוג, ועוד בחופש הגדול, כשהילדים נטולי קייטנות או מסגרות, ומעל לכל מרחף איום הרקטות, בין 15 שניות לדקה וחצי, כל אחד והמזל שלו. הנשים האמיצות האלו לא התלוננו ולא קיטרו, באומץ ובגבורה הן המשיכו בשיגרה כמה שאפשר, עשו כל שביכולתן על מנת לאפשר לילדים שלהן תקופה טובה ורגועה, גם כשהלב מאיים להתנתק מהגוף מרוב דאגה ותשישות.
אל מטה "חזקים ביחד", שבו אני חברה, החלו לזרום שיחות רבות שמבקשות להתנדב, לנסוע ליישובי הדרום, לעזור, לחבק. התגייסות המונית שכמוה לא נראתה כאן בשנים האחרונות. ואז גילינו שלנשים הגיבורות האלה, אין מי שדואג. ונשים אמנם יודעות לעשות הכל, אבל דבר אחד הן לא מסוגלות: לבקש עזרה. אז חיפשנו אותן, את משפחות המילואים. חיפשנו אותן, ומצאנו אותנו. צי שלם של מתנדבים שכל כך שמח לעזור למשפחות הגיבורות, לנשים שכל כך זקוקות לקצת אוורור, אבל לא אומרות, כדי לאפשר את החוסן של העורף. רק לא להישבר. רק לתת את הכוח להמשיך. הן העורף האיתן, הן אלו שאיפשרו את הלחימה, שהתגברו על הגעגוע ועל הדאגה לגברים שלהן, ונתנו להם את המרחב להילחם, ואת הביטחון שהבית סומך, ובוטח ומסתדר, העיקר שננצח.
היכולת של המתנדבים לתת ושל המשפחות לקבל העניקה עוד חוסן, נתנה עוד כוח, ועוד תחושת "ביחד" שאין שווה לה. כשהתחלנו ליצור ימי הפוגה למשפחות המילואים, נדהמנו מההיענות, מההתגייסות, מהרצון העז של כולם רק לתת, לחבק, לעזור, להיות יחד.
הפסקת האש נכנסה לתוקפה ביום האבל על חורבן בית שהיה, על שנאת חינם מתפרצת שהובילה לאסון גדול. אבל הצום השנה היה הראשון שבו היה הפער הגדול ביותר בין שנאת החינם של אז לבין אהבת החינם האינסופית שגילינו בשבועות האחרונים.
כשהגברים שלנו החלו לחזור הביתה, מאובקים אבל מצוידים למופת, שמענו ממקורות ראשונים על העוז והגבורה, על הניצחונות הרבים במערכה, על הצבא הגיבור שלנו שמילא את תפקידו באמונה, בהרבה אהבה ובתחושת שליחות אדירה.
עם ישראל התגלה במלוא הדרו, בסולידריות, בעמידה איתנה, בחיבוק, בלחימה מוסרית שיודעת לעמוד על שלה.
אין ניצחון גדול מזה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
