נתניהו, יעלון וגנץ - צדקו

מוקדם עדיין לסכם את מלחמת (כך!) צוק איתן. היא עלולה להתחדש. בעיקר אם יעלה בידי חאלד משעל, שהוסט הצידה על ידי עמיתיו בחמאס בגלל התנגדותו להפסקת האש, לחזור ולהשתלט על ארגון הטרור.

אך בהנחה שהפסקת האש תימשך; ובהנחה כי מצרים לא תניח להחדיר נשק לרצועת עזה במעבר רפיח ולא תלחץ על ישראל לפתוח נתיב לחימוש חמאס; ובהנחה כי הרשות הפלשתינית תשוב למלא תפקיד בניהול רצועת עזה (ושישראל תגלה הבנה רבה יותר לתהליך השלום עם מחוות כהפסקה זמנית של הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות); ובהנחה שזרעי המחלוקת הפנימית בחמאס יעמיקו - המלחמה הזאת היא סיפור הצלחה מובהק, אף שהוא מותיר אחריו גם קשיים רבים.

חברת קונגרס אמריקנית שהתנגדה להתערבות ארצה במלחמת העולם הראשונה ב־1917 טענה שהיא כמו רעש אדמה, שום דבר טוב אינו יכול להגיע משניהם. עדיין הדברים ברורים.

טוב מאוד שקציני צה"ל וחייליו בשדה המערכה רצו לדהור (כבר משה דיין עמד על הברכה שבכך בספרו "יומן סיני"). אך לפיקוד העליון יש משקפת נוספת, זווית רחבה יותר. בני גנץ והמטכ"ל - להערכתי עם רוח גבית מבנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון - הציגו תמונה קודרת של האפשרות לכבוש את כל עזה. מאות הרוגים, מיליארדי דולרים, חמש שנות כיבוש.

מה רוצים מהמטכ"ל? שינהג בחוסר יושרה? שיעלים את האמת המרה הממתינה בקצה המנהרה החשוכה רק כדי לצאת לקרב ולשיר מזמורי תהילה ללוחמים? מה היתה ישראל משיגה יותר ממה שנרשם לזכותה? בפועל ויתרה רק על תקיעת מין דגל איוו־ג'ימה כחול־לבן על מפקדת חמאס, שהיתה עוקרת לחו"ל ומנהלת משם את המשך הקרב כפי שנהג יאסר ערפאת בבורחו מן הארץ. לא שווה את המחיר.

במלחמת "צוק איתן" הופצצה עזה יותר מרובע דאחייה בלבנון ב־2006; לשום מ"פ בחמאס אין כבר בית. רקטות נבלמו בכיפת ברזל. המנהרות נהרסו (אם כי כאן היה כישלון מהותי, שמצריך דיון נפרד. נס עמד לישראל, מה שהלוחמים בעלי הכיפות הסרוגות יאמרו עליו - "ישועת השם כהרף עין"). מלאי הנשק של חמאס לא יחודש. מלט לבניית מנהרות לא ייובא. חמאס הגיע לקהיר שפוף ומוכה, והנהגתו קרועה. נתניהו ויעלון לא הבטיחו בלשון פרועה ופראית "ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי. אריק חרבי". הם קימצו בניסוח יעדי הלחימה. דייקו בצד המדיני. נכון שקרל פון־קלאוזביץ הסביר פעם כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בעולם שלו דברים אירעו בזה אחר זה. עם אייפון ופייסבוק הם באים זה לצד זה. כל הצעה להפסקת אש שישראל קיבלה וחמאס דחה העניקה עוד כמה שעות של תמיכה בינלאומית חשובה עד שהעולם שב לסורו לתמוך בטרור.

הוויכוח לא תם, אבל ישראל קיבלה יותר ממה שהממשלה התחייבה לו; וצמרת צה"ל לא פגעה בחופש ההחלטה של הממשלה, אבל הצביעה באחריות על המחיר והתמורה; "ותשקוט הארץ" - מי יודע כמה זמן.