הדבר הנכון הוא לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים. אם הצדדים מתכוונים ברצינות הם יחתרו להסכם ביניים שיקדים את הסדר הקבע. אולי אפשר להגיע ליעדים אחרים. אך ברור כי אין תחליף של ממש להידברות. נניח, כפי שטוענים הפלשתינים, שתביעת בנימין נתניהו להכיר בישראל כבמדינת העם היהודי מכבידה על ההתקדמות ליעד המדיני. אך אין ספק כי עיקשותם, שלא תונח אפילו לבנה אחת על גג בית באפרת ובעפרה, היא כהטלת וטו על עצם המשא ומתן. בעיקר שהבנייה ממילא דלילה ושר הביטחון חומק מלחתום על מסמכים הנחוצים לחידוש תנופתה. בימים אלה, במקום להידבר על יסוד מתן ומלקוח מפתחים אבו מאזן וסאלם פיאד מסלול חדש של פנייה חד-צדדית לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים, שיכירו בפלשתין כמדינה ריבונית בלי הסכם עם ישראל. איום כזה לא יגרוף רצון טוב בישראל, וספק אם הוא יעיל אלא במובן אחד: שהפלשתינים מבקשים ליצור עובדה גמורה תוך כדי הישענות על מדינות רבות בלי לכלול בהסדר שהם חותרים אליו את ישראל כגורם לגיטימי. הטקטיקה החדשה של אבו מאזן תגייס לו תמיכה בקרב ממשלות שעמדתן חשובה לישראל. כל זה מוביל לכיפוף ידיים מדיני-דיפלומטי. אבו מאזן מאמין שקיבל הבטחות אמריקניות כי ממשלו של ברק אובאמה יתייצב לצידו מיד לאחר הבחירות לקונגרס האמריקני בשבוע הבא. ייתכן, וזה יהיה בעייתי מאוד לישראל, שישאב ממפלגות המרכז כוחות אשר יפנו ימינה ושמאלה. אך ברור כי ישראל אינה יכולה להשלים עם התפתחות כזאת. מהלכו החד-צדדי של אבו מאזן להשיג הכרה בינלאומית בפלשתין הריבונית בלי הסכם עם ישראל צריך לייצר נוסחה נכונה למשרד החוץ בירושלים לעתיד הנראה לעין: ייתכן שישראל לא תקבל תמורה מקבילה מלאה ליתרונות אשר יצמחו לפלשתינים, אבל עליה לעמוד על העיקרון שלא תיתן דבר תמורת לא כלום. אפילו אם לא תקבל את מלוא התמורה לוויתוריה, אסור שהם יינתנו בחינם. קשה להנחיל זאת לאבו מאזן, אבל נחוץ מאוד.
