פרשת בלאו

בתחילת השבוע התבשרנו שהעיתונאי אורי בלאו חזר ארצה אחרי שסחט מהשב"כ הסכם, ולפיו לא יבואו איתו חשבון על העבירות אשר אותן עבר לכאורה. ההסכם נובע, לכאורה, מהאיצטלה של הצורך בשמירה על חופש העיתונות. בלאו, כך פורסם, הסכים להיקרא לחקירה שבמסגרתה יוכלו החוקרים לוודא בעזרת פוליגרף שאינו מרמה אותם שוב בטענתו כי החזיר להם את כל החומר המסווג שהוא מחזיק אצלו, כמובן בלי שיש לו היתר רשמי לכך.

כזכור, ענת קם הודתה שגנבה כ-2,000 מסמכים מסווגים מאוד מלשכת אלוף פיקוד המרכז באמצעות העתקתם על גבי דיסקים אופטיים. זו עבירה חמורה מאוד על שורת חוקים שנועדו לשמור על ביטחון המדינה. אבל כל זמן שקם החזיקה את הדיסקים בחזקתה בלבד לא נוצר נזק ממשי, כי ייצור הדיסקים האופטיים נעשה בסביבה מוגנת (בלשכת האלוף).

הנזק נוצר בשעה שהעתיקה את תוכן הדיסקים לדיסק און קי במחשבו של בלאו. כך, לפי הודאתה, מסרה לו את החומר. במקרה כזה הנזק לביטחון המדינה נעשה כבר בעצם העתקת הדיסק און קי למחשב. מדוע? מפני שמחשבו של בלאו אינו מופעל מתוך סביבה מוגנת, נהפוך הוא - המחשב שלו חשוף לאינטרנט והעתקה כזו משאירה חלקים מהתוכן המסווג על הדיסק הקשיח של המחשב.

* * *

מרגע זה והלאה כל התחברות של בלאו לאינטרנט היא פוטנציאל לחשיפת סודות מדינה. אויבינו אינם טיפשים. כתבות התחקיר שלו, שאמנם עברו צנזורה, בוודאי הבהירו לגורמי מודיעין אויב שיש לבלאו עוד הרבה חומר מעניין על הדיסק שלו. ייתכן שהם ניסו לשאוב ממחשבו מידע, וייתכן שלא. אבל הפעולה הזו בהחלט איפשרה לגורמי מודיעין מקצועיים לשאוב מידע ממחשבו בלי להותיר עקבות.

זו היתה הסיבה לכך שהשב"כ דרש לגרוס את המחשב בלי לעיין בתוכן הדיסק, ואף הגדיל לעשות בקנותו לאורי בלאו מחשב חדש במקומו.

רק גריסה פיזית של הדיסק הבטיחה שאם עד רגע הגריסה לא הוציאו ממנו את כל החומר הרגיש, אי אפשר יהיה לעשות זאת. בלאו היה נוכח במקום הגריסה כדי לוודא שהשב"כ לא מציץ לדיסק, והשב"כ עמד בהסכם.

* * *

עד כאן היה אפשר לדבר על פעולה רשלנית מצד העיתונאי, שיכול לטעון להגנתו כי לא חשב על הסכנות לביטחון המדינה עקב מעשיו. אלא שבלאו הפר את ההסכם איתו בכך ששמר עותק נוסף של החומר שאותו "הסכים" לגרוס. נוסף על כך, הוא שיקר באשר לכמות המסמכים שקיבל. אחרי שקיבל את המחשב החדש הוא עלה על מטוס לבריטניה. כל אלה משנים את התמונה באשר ליחס הראוי כלפיו.

* * *

אני סבור כי עד אותו הרגע שבו נגרס מחשבו הראשון היתה הצדקה מלאה להגן עליו מפני תביעה בטענה של שמירה על חיסיון מקורות. לכן ההסדר שנעשה איתו היה מידתי והוגן כדי להצליח לשמור על חופש העיתונות ועל ביטחון המדינה בד בבד. עד שלב זה כל הטיעונים שנטענו על ידי עורך הדין ששכר עיתונו היו נכונים. אבל מאותו הרגע שבו התברר כי בלאו הפר את ההסכם, אין הוא זכאי לשום הגנה ויש למצות עימו את הדין. הגם שהוא עיתונאי שזקוק לחופש פעולה, בלאו בעצם עבר את הגבול. גם לא נותרה לו עוד אפשרות לטעון לתום לב משום שהוא לא היה נמלט לחו"ל אלמלא ידע שאינו נוהג כשורה. אילו האמין שהוא זכאי היה מתייצב למשפט.

עתה חזר בלאו לארץ לאחר שהמדינה הגיעה איתו להסכם נוסף, שבמסגרתו ימסור את כל החומר המסווג שהוא מחזיק לגריסה ללא עיון בו. הדבר הנכון יהיה להעמידו לדין על הונאה, ולברר גם מי מבין עורכיו ידע על ההונאה, ואם מישהו ידע - הוא ראוי למשפט באותה המידה.