אין מה להתאכזב: חמאס הוכה שוק על ירך

ברגע מרומם אפשר לראות את הלוחמים חוזרים בזה אחר זה מאובקים מפעילות קרקעית, עמוסי חוויות קשות של מלחמה באויב אכזר ומביעים את צערם על כי לא הניחו להם להשלים את המשימה. הם ראו את המוות. חוו את אובדן חיי חבריהם. ניצבו מול מתקני דמה של אונר"א בשירות חמאס והביעו בלשונם דבר חכמים - "המתחיל במצווה אומרים לו מרוק (=גמור)".

תופעה חיובית זו מזינה את תחושת ההחמצה. היא מסבירה מדוע ירדה במשהו הפופולריות של בנימין נתניהו, שעמדה בעיצומו של המבצע על יותר מ־80 אחוזים, ל־60 פלוס.

זו ירידה שנבעה מטיפוח ציפיות מירביות, מוחלטות, שלעולם אינן יכולות להתגשם במלואן. הסקר הקובע אינו זה שמשודר בימים אלה, אלא זה שייערך עם שוך הקרבות.

התנודות מוכרות. עמית בכיר קרא אמש באוזניי קטע מספרו של הפרופסור בני מוריס על מלחמת 48'. מייסד המדינה דוד בן־גוריון קבל אז על תופעה של מאניה־דפרסיה בעם היהודי, שרוחו נעה במהירות בין מצהלות לבין דיכאון, כדבר התנאים: כשעולה - עולה עד לכוכבים, וכשיורד - יורד עד עפר.

הציבור אינו צריך להתאכזב מהתוצאה. חמאס הוכה שוק על ירך. מערך הרקטות שלו הידלדל. ישראל לא תניח לחדשו. נכון שהיא ידעה על רוב המנהרות, אך נתניהו ומשה (בוגי) יעלון לא הזכירו אותן בין יעדי מבצע צוק איתן, וזו טעות מהותית (עוד יסופר בתחקירים מי מנע התקנת מחסום יעיל, ובאילו נימוקים תמוהים). אך משגה ההתעלמות מהמנהרות תוקן על ידיהם במהלך המבצע, ורובן המכריע פוצצו.

הציבור הזה ידע כי נתניהו מינה שני שרי ביטחון - ראויים מאוד בעיניי, אהוד ברק ויעלון - שמראש סברו כי אין לבעיית חמאס פתרון צבאי סופי. אפשר לפגוע בו באורח קשה. אולי - כפי שאמר אמש יואב גלנט - יותר מכפי שהושג. אבל אין פתרון מוחלט בלי שידוד מערכות ומהלך מדיני. בכוח הזרוע אפשר רק לנהל משברים בהצלחה. זה הרבה, אבל לא מלא.

ברק נהג להגיב ב"מה זה רע?" כשהתגרו בו כי עופרת יצוקה ועמוד ענן יביאו רגיעה לכמה שנים בלבד. יעלון ניסח את עמדתו בספרו "דרך ארוכה קצרה".

נתניהו ידע את מי הוא ממנה לתפקידים אלה ומדוע. שלושתם הבינו כי שימוש יעיל בכוח הישראלי - תוך כדי גילויי זהירות בזירה המדינית והמשפטית והתקשורתית - מחייב להתרסן ולהוריד את גובה הציפיות מהמבצע.

מי שמאוכזב עתה מהתוצאות, חייב להשוות אותן לא לחלומו ולא לפנטזיות שפיתח במהלך הלחימה, אלא למטרות המוצהרות שלמענן יצאה ישראל לפגוע בחמאס. בעשותי כך איני מאוכזב.

אך לחמיצות שמביע הציבור יש היבט ממשי, וראוי לתת עליה את הדעת: צוק איתן יתמוסס אם ישראל תלך שולל אחרי לוח הזמנים של המפגש הפנים־ערבי בקהיר. משם לא תצמח לה ישועה.

כפי שישראל ערכה אתמול מחדש את כוחותיה באורח חד־צדדי, כך עליה לחתור לסיום סביר של המבצע, בלי להמתין להכרעות מאת אחרים שמא תשקע בחולות עזה.