מה עם קצת הפקרות?
אחד הדברים שפגעו בהפועל ת"א יותר מכל בשני המשחקים הראשונים שלה בליגת האלופות היה הכבוד המוגזם שנתנה האלופה הישראלית למפעל וליריבותיה. ההתבטלות בליסבון ופיק הברכיים בבלומפילד מול ליון עלו לה בספיגת שערים כבר ברבע הראשון של המשחק, ומכאן הדרך חזרה מול יריבות מנוסות ואיכותיות ממנה היתה כמעט בלתי אפשרית.
אם הפועל רוצה לעשות משהו הערב בגרמניה מול שאלקה היא חייבת לחפש שער מהיר, גם במחיר של הפקרות מסוימת. בדיוק כמו מול זלצבורג במוקדמות או מול ראפיד וינה בשנה שעברה. כוחה של הפועל ת"א נמצא בהתקפה, ואף יותר מזה - ההגנה שלה פשוט חלשה לרמות שבהן היא משחקת. הסיכוי שהיא תסיים את אחד מששת משחקיה בשלב הבתים בלי לספוג הוא כמעט אפסי, ולכן רק על ידי תעוזה וחוצפה היא תוכל לעשות משהו.
וכשמדברים על חוצפה, גם גוטמן צריך להידבק בה, וזה אומר לוותר על דני בונדר לטובת עמרי קנדה; לא להתפתות להרכיב את בן סהר הבכיין ולהמשיך לשחק עם טוטו תמוז המצוין. והכי חשוב, לאפשר לקשרים ההתקפיים שלו - גילי ורמוט, ערן זהבי ואפילו שי אבוטבול - חופש ליצור, ולייצר.
מצד שני, הפועל ת"א צריכה להיות רגועה. בין אם תנצח הערב את שאלקה או תקבל רביעייה, היא את שלה השבוע כבר עשתה עם הניצחון הגדול בדרבי. כי עם כל הכבוד למפעל המכובד, במצבה הנוכחי ליגת האלופות היא רק בונוס. המטרה האמיתית של המועדון צריכה להיות ייצור המשכיות, ולצורך זה המבחן האמיתי שלה יהיה ביום ראשון מול הקבוצה הכי חמה כרגע בליגת העל (חוץ מקריית שמונה) - מכבי פ"ת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו