שביתה בצרפת

עימותים אלימים בין צעירים למשטרה, משאיות חוסמות כבישים, מחסור קשה בדלק באלפי תחנות ברחבי המדינה, תחבורה ציבורית לא מתפקדת, מיליונים מפגינים ברחובות - זה מה שיש לה, לצרפת, להציע לאחר שנכנסה אתמול ליום המחאות השישי ברציפות שלה.

זה התחיל כמחאה נגד תוכניתו של הנשיא סרקוזי להעלות את גיל המינימום לפרישה לגמלאות מ-60 ל-62 ואת גיל הזכאות לפנסיה מלאה מ-65 ל-67. המחאה נגד התוכנית היא כללית, אנטי ממשלתית. ההשוואה למחאת מאי 68' מפתה, אבל למרות הדמיון - השוני גדול. אז הצרפתים יצאו לרחובות כדי לשנות את פני החברה, היום הם יוצאים כדי לשמר את הקיים. הבדל גדול.

גם אי אפשר להשוות בין המצב הסוציו-כלכלי של 68' לזה של 2010, אבל עדיין יש מאפיין חשוב ומשותף לצרפת של אתמול ושל ההווה - הרצון "לחסל" (פוליטית, כמובן) את אבי האומה. אז היה זה רצון לגמור עם ה"גוליזם" (הנשיא שארל דה גול), היום עם ה"סרקוזיזם".

צרפת היא מדינה שמרנית. סרקוזי, חיה פוליטית מנוסה, יודע זאת היטב, ובכל זאת הוא יצא למערכה כמעט בלתי אפשרית בארצו. גירעון הפנסיה המצטבר בקופות המדינה חייב את ממשלתו לבצע רפורמה בגיל הפרישה לגמלאות. סרקוזי הסביר כי הרפורמה היא "הכרחית", והזכיר כי גם השכנים מגרמניה נאלצו לעבור חוויה דומה. אלא שצרפת היא מדינה שהאיגודים המקצועיים בה הם לא פחות חשובים ממגדל אייפל. מבחינתם של מנהיגי האיגודים, כל אזכור של המילה רפורמה גורם להתניה פבלובית. בעייתה של צרפת היא שגם צעיריה סובלים מאותו רפלקס. כל רצון לשנות מוציא את ההמונים לרחובות, ובאותה הזדמנות גם מוריד את מהירות המשאיות, הנעות כרגע בכבישים במהירות של חילזון (סוג של מחאה שכיחה מאוד בצרפת שגם הולכת/נוסעת יפה עם המחסור בדלק).

סרקוזי הוא, כאמור, פוליטיקאי מנוסה. אף שהוא מכהן רק שלוש שנים כנשיא, היה עליו ללמוד מקודמו - שיראק. בינואר 2006 יזם ראש הממשלה דאז, דומיניק דה וילפאן, את חוק ה-CPE (חוזה העסקה ראשון). הצעירים והאיגודים המקצועיים לא אהבו את החוק, והעולם כולו, כמו היום, צפה במדינה מפגינה ושובתת. הממשלה לא יכולה היתה לסגת. שיראק, נשיא מנוסה, מצא נוסחת קסם לחלץ את העגלה מהבוץ. החוק אומץ, אך לא יושם. זה יכול היה להיות מתכון לא רע גם היום, אלא שקופות הפנסיה הולכות ומתרוקנות.

בצרפת הצלחות כלכליות הן קשות להשגה מאחר שהשלטון חייב לשמר את מה שהצרפתים מכנים la paix sociale, "השקט החברתי". השקט הזה מושג על ידי יחסים טובים בין המרכיבים השונים של החברה, כולל יחסי חברה-שלטון. וזה בדיוק מה שאיבד היום סרקוזי. המחאה הנוכחית גם חיזקה עוד יותר את האופוזיציה הסוציאליסטית, שהיתה על הקרשים למחרת הבחירות לנשיאות במאי 2007. לנשיא, שכבר חושב על בחירות 2012, יש אינטרס להשיב את השקט, ולאופוזיציה יש שאיפה הפוכה לגמרי, מאותה סיבה.

לא צריך לקנא בממשלת צרפת בימים אלה, גם לא בצרפתים. לא נעים לראות בית ספר סגור, טיסה מבוטלת, מטרו נייח ותחנת דלק יבשה. אבל עדיין יש דבר אחד שבו כן אפשר לקנא בהם - הדאגה הצרפתית ל"הישגים החברתיים", האכפתיות של הצרפתים בנוגע לאורח חייהם, הסולידריות בין עובד בית זיקוק למורה בכיתה א' ובין גמלאי לתיכוניסט בן 15. אלו מעוררות השתאות ומהוות חלק מקסמה של צרפת. הבעיה היא היכן עובר הגבול ועד כמה ניתן להתעלם משינויים סביבתיים/עולמיים/כלכליים המחייבים רפורמות. אחרת, עיין ערך יוון.

יש מדינות שגיל הפנסיה בהן עלה ל-67 וגם שם יוצאים לרחובות. לא, לא כדי להפגין, חלילה, אלא כדי לתפוס אוטובוס ולהגיע לעבודה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו