כבר 15 שנים מאז הלילה הנורא ההוא. רק 15 שנים מאז. אלה שתי התחושות האותנטיות שמאפיינות את הישראלי המצוי בפרוס יום הזיכרון ליצחק רבין. יש מי שההלם מוסיף ללוות אותם בחיי היומיום שלהם כאילו לא נפרדו מעולם מן הכיכר ההיא, שאיכלסה את תומכי הסכם אוסלו. יש גם מי שלא סלחו למשתתפיה על הזדהותם עם ההסכם שהיה אז בן שנתיים וחודשיים בלבד. האם כשנרצח רבין היה שלם עדיין עם העיסקה שעשה עם יאסר ערפאת? היסטוריונים יכתבו על כך לרוב. אפשר שלא התחרט, אבל התאכזב. ההיסטוריה היהודית והאנושית ידעה מעשי רצח פוליטיים. עד היום נוהג חלק מהציבור הדתי לצום לזכרו של גדליהו בן אחיקם, שנרצח על רקע מחלוקת מדינית אשר קרעה את העם היהודי לפני כ-2,600 שנים. אך רצח רבין דומה יותר למר גורלו של הנשיא האמריקני אברהם (אייב) לינקולן. ראשונה להבחין בדמיון היתה נעמי שמר בשירה על רב החובל, שהחזיק דמות כפולה - לינקולן ורבין. לינקולן נרצח על רקע מלחמת אחים, שאיימה לפורר את ארה"ב. תוצאותיה התבררו לאחר זמן. העבדים שוחררו, אבל השוויון הגיע באיחור. בוודאי במדינות הדרום, שהנשיא היה אויבן המוצהר. ישראל היתה על סף מלחמת אחים כאשר ירה עמיר ברבין בגבו. לא בגלל הסכם אוסלו אלא בגלל תוצאותיו. באמריקה תמה מלחמת האחים זמן רב אחרי רצח הנשיא ב-1865. כ-100 שנים לאחר הרצח נותרו רק שרידים נסוגים של אפליה, זכר למשטר העבדות. כיצד ייראה רצח רבין לישראלים שיחיו כאן במלאות לו 100 שנים, ב-2095? מי נביא ויידע- זה עניין למדינאים אשר ינווטו את הספינה שהותיר אחריו רבין. גם עניין להיסטוריונים שיפרשו את מהלכיו. רק שדפוס הזיכרון הגיע לקיצו. המשך ההתכנסות בכיכר הנושאת את שמו בתל-אביב לא יאדיר את שמו. אולי להפך. בטרם יתמעטו ההמונים ראוי לא להוסיף ולהזעיקם לאתר. לעומת זאת הנצחתו הגיעה למיצוי נרחב, ובדין. מרכז רבין החדש שואב אליו המונים. שמו מתנוסס על רחובות ומרכזים רבים. השיירה שהוביל באומץ בשמה של ישראל טרם הגיעה לקצה דרכה. איש אינו יודע עדיין אם לטוב או לרע. כתב החידה עימנו.
