אין הפתעה בהודעת יצחק הרצוג כי יתמודד בבחירות המקדימות, הפריימריז, על ראשות מפלגת העבודה. מפתיעים רק העיתוי והבימה שבחר בה להודעתו. לשכת המפלגה היא המראה של העבודה - מיושנת, מנומנמת, זיכרון מעומעם לעבר מפואר. עמיתו אבישי ברוורמן כבר בדרך. אל אותה הכרזה. עופר עיני עדיין לא. הדגש הוא על המילים "עדיין לא". שלי יחימוביץ', המובילה את המהלך נגד הממשלה, עדיין שוקלת. המועד הקבוע לעריכת הפריימריז הוא אוקטובר 2012, אבל ההנחה הרווחת - שעשויה כמובן להתבדות - היא כי הבחירות לכנסת הבאה ייערכו קודם לכן. ייתכן שבחירות בזק מוקדמות לכנסת יעניקו לאהוד ברק הזדמנות נוספת לעמוד בראשה. כך או אחרת, מפלגת העבודה זקוקה לניעור, שידוד מערכות בלשונה הארכאית, בשורותיה ובעיקר בצמרתה. היא שרויה בתוהו ובוהו, וכל צעד של הנהגתה זוכה לביקורת כה חמורה מבית, שהיריבים מבחוץ אינם חשים צורך לבזבז עליה תחמושת פולמוסית. גם הצעד של הרצוג אינו פטור מבעיה. הוא תוקף את התנהלותה בשבתו על כס שר הרווחה. מי שקורא תיגר על ראש מפלגה הבוחר לכהן בממשלה יבהיר היטב את גבולות הכוח והמחלוקת אם יעשה כן לא מעמדת שר אלא מספסלי הח"כ. זה יהיה עקב אכילס במסעי ההסברה של הרצוג וברוורמן אם יצוץ מועמד בעל סיכוי. סביר להניח כי גם ברק, שדחק לדחות את הפריימריז עד שלושה חודשים לפני הבחירות, מבין כי יש צורך בבדק בית. גם הוא יודע שהקרקע המפלגתית בוערת והבניין בשכונת עזרא בתל אביב קורס. לאן תוביל ההכרעה את העבודה? אולי להחייאה ולצמיחה מחדש ולהתרעננות, ואולי בעתיד היותר רחוק לצירופים פוליטיים חדשים. מי זה טען כי האפשרות היחידה היא לחלק את קדימה בין החוזרים לליכוד לבין הנשארים עם עצמם? אפשר שיבוא יום ותהליך זה יפקוד את נבחרי העבודה או את בוחריה, מי לליכוד ומי לקדימה. וברק? כמי שזוכר לטוב את תרומתו הביטחונית והמדינית של משה דיין, אני שב לקורות חייו של האיש הזה, שהסתלק לפני 29 שנים ועדיין מעורר אהדה וזעם ניכרים בציבור הישראלי. זיכרו אותו בהקשר לאהוד.
