בכל פעם שנתניהו או מישהו מהקואליציה מקדמים חוק או רעיון, הם מוצגים לא כבעלי דעה עצמית, אלא כמי שמנסים לשרוד על ידי ריצוי מרכיבי הקואליציה. רק השמאל מוביל רעיונות, בעוד הימין, מה אתם יודעים, אין לו דעה, הוא רק שורד. חוק האזרחות מייצג את רצונו הטבעי והשפוי של רוב הציבור בישראל. אבל במפלגת כלי התקשורת הישראליים לא שמעו על זה. מבחינתם, מדובר בחוק "שנוי במחלוקת". מחלוקת עם מי? עם קבוצת מיעוט קטנה המכתיבה את דעותיה. בגלי צה"ל, למשל, קבוצת המיעוט הזאת היא חזות הכל. כך רואיין משפטן הבית מרדכי קרמניצר על תקן "מומחה משפטי" שכמובן ביטל את החוק, שכן נאמנות למדינה "יהודית ודמוקרטית" פוגעת במיעוט הערבי. לא סופר שקרמניצר הוא אישיות פוליטית שעמדה ביסוד תנועת השמאל החדשה, שהרי השמאל הוא תמיד "מומחה" ו"אובייקטיבי". רק הימין מתנצל. היא הנותנת, קרמניצר וחבריו מנסים כבר שנים לקדם חוקה לישראל; לעומתם הציבו פרופסורים אחרים במכון הישראלי לאסטרטגיה חוקה חלופית. הוויכוח בין החוקות התגלע כבר בסעיף הראשון: "ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי". גם כאן התנגדו הקרמינצרים בטענה שזה פוגע במיעוט הערבי. אבל דווקא הדעה הזאת היא השנויה במחלוקת, שהרי רוב הישראלים כבר רואים כך את מדינת ישראל. הדבר לא פוגע בזכויות האזרח של הערבים אבל מקבע את יהודיותה של ישראל, מדינתו היחידה של העם היהודי. מדינות נאורות רבות מחייבות שבועת נאמנות לדגלן ולערכיהן. המתנגדים טוענים שבאף מדינה אין חיוב נאמנות לדת - כך הם מפרשים את החלק הראשון בצירוף "יהודית-דמוקרטית". הדיון הציבורי נוגע בשאלת היסוד של זהותנו: מה אנחנו - דת או לאום? הערבים ובעלי בריתם בשמאל העולמי (וגם בזה הרדיקלי הישראלי) טוענים שהיהדות היא דת, ולכן אין בניה זכאים להגדרה עצמית כמשפט האומות; אבל לרובו ולמניינו של העם היהודי, ולרבים באומות העולם, ברור זה מאות שנים שהיהדות היא לאום המכיל בתוכו דת. או במילים אחרות, אנחנו יצור מדיני-רוחני מיוחד, שונה מהתבנית הלאומית הרגילה, אבל ודאי שאנחנו לאום. השיח אודות חוק האזרחות חושף לעין כל היכן עומדים מתנגדיו - בשורה אחת עם שוללי זהותם הלאומית של היהודים.
