הפרוטוקולים והמלחמה

כשקראתי את שמונתהפרוטוקולים הסודיים מההתייעצויות שקיימה ראש הממשלה גולדה מאיר בשלושת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, צפו ועלו בזיכרוני האירועים הדרמטיים שהתרחשו באותם ימים רחוקים, ימים של יוהרה שהתנפצה. לילות ארוכים של חרדה קיומית שהנה הכל, אבל הכל, מתמוטט וקורס.

אף שחלפו 37 שנים אני זוכר את הכל לפרטי פרטים, בצורה חדה, כאילו התרחש אתמול. את הצפירה החדה בשעה 14:00 בצהריים בעיצומו של יום הכיפורים, את הטנדרים, המשאיות והג'יפים שהחלו לנוע ברחובותיה של ירושלים כדי לגייס את חיילי המילואים. כיצד דפקו על דלת ביתי והביאו צו 8, כיצד הפסקתי את הצום ומיהרתי לארוז את התרמיל, ללבוש את המדים ולהסיע את שני ילדיי הפעוטים (שהיו בני 5 וחצי ושנה וחצי) ואת רעייתי הנרגשת לבית אמה. ברחובות נראו מתפללים מבוהלים יוצאים מבתי הכנסת. ברדיו החלו דיווחים על המצרים שחצו את התעלה ותוקפים את חיילי צה"ל, ובצפון החלה המתקפה של הצבא הסורי. בערב הופיע שר הביטחון משה דיין בטלוויזיה וסיפר על המתרחש בחזית. פניו היו אפורים וקודרים.

בשעת לילה הגענו למחנה חסה ליד אשקלון והצטיידנו וזיוודנו את הכלים. עדיין האמנו בסתר ליבנו שתהיה זו מלחמה קצרצרה כמו מלחמת ששת הימים, עד ששמענו את דברי הפרשנות של חיים הרצוג שהזהיר מפני מערכה עקובה מדם. למחרת בבוקר הגענו לסיני על גבי הזחל"מים הישנים. בדרכנו ראינו טורים ארוכים של שריון וחי"ר נערכים לקרב. כשהגענו לרפידים (ביר גפגפה) התבשרנו כי הבסיס הופגז על ידי המצרים שעות ספורות קודם לכן. למחרת הגענו לאזור טאסה, מרחק של כ-20 ק"מ בלבד מתעלת סואץ. התמקמנו בקו אווירי מול העיר קנטרה ונערכנו (כיחידת חרמ"ש) לצאת למארב כדי לגונן על הטנקים. היה חושך מוחלט והדריכות היתה עצומה. הלילה עבר בשלום אבל עם שחר, כשנענו חזרה לחניון יום נקלענו לאש תופת של מרגמות מצריות. הפצצות נפלו ממש לידינו ויצרו מכתשים בכביש ובדרכי העפר. בין פצצה לפצצה הייתי עסוק בשאלות: האם הפצצה הבאה תיפול על ראשי? האם זה הסוף? בעוד ימים ספורים יש לי יום הולדת, אני רק בן 28 ויש לי אישה ושני ילדים בבית. האם עוד אזכה לראותם?

אחר כך הגענו ל"חווה יונה" (כך קראו בקשר לחניון יום) לנוח מעט בצד הזחל"מים. לא היתה אף פיסת צל. ניסינו להירדם על הדיונות ולפתע בקשר נשמעה ההתרעה "זהירות דרדרים" (מטוסי אויב). עוד לפני שהספקתי להבין שאין זה חלום, ראיתי מולי שני זוגות מטוסים מצריים מדגם מיג 17 צוללים לעברנו במהירות ומנחיתים פצצות על הדיונות. תשעה חיילים נפצעו. שלושה חיילים לקו בהלם קרב. עד היום אני זוכר את פני הטייסים. פתחנו לעברם באש במקלעים ובנק"ל שהיו ברשותנו, אבל הם הצליחו לחמוק. "איפה חיל האוויר שלנו-", שאלתי את עצמי. הייתי מיואש. המוראל היה ירוד מאוד.

הזיכרונות צפים בזה אחר זה ואינם מרפים. ככל שאתה נובר באירועים הזיכרונות הקשים מתחדדים. פני הפצועים, ריח גופות ההרוגים, הצחנה שעלתה מתוך הטנקים המצריים שהצוותים שלהם חוסלו. מאוחר יותר כבר באה ההצלחה הכבירה של צליחת התעלה, ההגעה ל"אפריקה", הסיורים בפאיד, תחילת השיחות בקילומטר ה-101 מקהיר וההכרזה על הפסקת האש.

זכור לי שבתחילה סמכנו מאוד על ההנהגה והאמנו בה. היתה הערכה רבה לשר הביטחון משה דיין, שזכה לתהילת עולם כאסטרטג צבאי, ולכל הצמרת המדינית-ביטחונית שבה היו גולדה מאיר, יגאל אלון, חיים בר לב וישראל גלילי.

אבל עיון מדוקדק בפרוטוקולים מגלה עד כמה מרביתם היו אובדי עצות, חסרי תעוזה, נעדרי יכולת אסטרטגית וכושר התמודדות עם מציאות משתנה. היחיד שהוכיח עצמו כצוק איתן, לא התבלבל, לא התבכיין, הגיש הצעות ותוכניות פעולה והתגלה כגבר של ממש היה דדו אלעזר. מהרגע הראשון ב-6 באוקטובר בשעה 8 בבוקר הוא ידע לקרוא את המצב, הציע גיוס כללי של 200 אלף חיילי מילואים (בניגוד לדעתו של משה דיין), והפציר בגולדה מאיר להנחית מכת מנע על צבאות סוריה ומצרים ("אנו מסוגלים היום בשעה 12:00 להשמיד את חיל האוויר הסורי בשלמותו"). אבל גולדה פחדה מתגובת האמריקנים, ודיין לקה בפיק ברכיים ("מבחינה מהותית אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת הפעם").

למרבה הצער, ועדת אגרנט הטילה את האחריות למחדל דווקא על דדו. לעולם לא נדע איך המלחמה הקשה הזו שבה שילמו בחייהם כ-3,000 חיילי צה"ל היתה מתפתחת אילו היינו מנחיתים מכת מנע על צבאות מצרים וסוריה. אבל לקחים לעתיד אפשר ללמוד מכך, והרבה.