על המנטליות הפחדנית של אלי גוטמן
1. מתוך 180 הדקות שלה בליגת האלופות, היו להפועל ת"א כ-40 דקות טובות, שרובן ככולן הגיעו בתחילת המחצית השנייה. אלו היו דקות שבהן המגינים השתתפו בהתקפה, פתאום ראינו את הנעת הכדור שאפיינה את הקבוצה הזאת בעונה שעברה, גם מול יריבות חזקות, אבל היתה רק בעיה אחת: הן הגיעו כשהפועל כבר היתה בפיגור ונאלצה לרדוף אחרי יריבות עדיפות עליה.
בליסבון היה ברור שצריך להתגונן ולשחק זהיר בפתיחה. בכל זאת משחק ראשון ועוד בחוץ. בסיום כמעט כל אחד מהשחקנים שהתראיין התייחס לכך שבבלומפילד הכל יהיה אחרת. אבל שלשום, באיצטדיון שבו ניצח גוטמן את המבורג וסלטיק עם סגל אפילו פחות טוב מזה שעמד לרשותו, קיבלנו את אותו המתכון ואת אותה התוצאה.
לא היתה שום הצדקה למנטליות ההגנתית-פחדנית שעימה העלה המאמן את שחקניו למגרש. נכון, הפועל נחותה מליון בכמעט כל עמדה, אבל באירופה יש משמעות אדירה ליתרון הביתיות, והניסיון האוטומטי קודם כל לנסות לבטל את היריבה ורק אז לחפש איזו מתפרצת או מבצע יחיד, הוא זה שגמר את המשחק כבר בדקה השביעית.
למה זה לא עובד? פשוט מאוד - כי להפועל אין הגנה. יש לה שני שחקנים בינוניים-טובים ברמה אירופית בדמות אניימה ודה סילבה (שלאחרונה מתחזה לגמד יותר מדי פעמים), שני פנסיונרים ודני בונדר מסכן אחד, שאי אפשר לבוא אליו בטענות כי לא ממש מצפים ממנו. הכלי הטוב ביותר שעומד לרשותה כדי לעקוץ קבוצות כמו ליון או שאלקה הוא על ידי ניסיון לתקוף בטירוף מהשריקה ולכבוש ראשונה. הפועל יודעת לעשות את זה, וזה עבד לה בעבר. הדרך האחרת מוצתה בשני המשחקים הראשונים, והוכתרה ככישלון. אפילו במשחק מול זלצבורג היא כמעט עלתה לה בהדחה.
2. אבל לאלי גוטמן אין מה לדאוג. בהנחה שלא יגמור את העונה במועדון שבעליו לא יודעים מה הם רוצים מהנכס שלו ומעצמם, הג'וב הבא שלו כבר בכיס. העובדה שהוא מצליח אחרי שני הפסדים חד-צדדיים "למצוא את הדברים הטובים" ולפרגן לשחקניו כאילו ניצחו את מילאן לפני שנייה, מוכיחה שלמד מאברהם גרנט גם את האלמנט האחרון שהיה חסר לו: איך לגנוב דעת.
עכשיו הוא רק צריך לשבת בשקט, לחכות שפרננדז יוציא רק נקודה מהמפגשים עם קרואטיה ויוון, ולחכות כמה חודשים עד שבהתאחדות ימאיסו עליו את הג'וב וייפטרו מחוזהו הכבד. אני בטוח שהוא יוכל להגיד שהנבחרת מתקדמת אחרי 1:1 מול יוון בבית, אי שם בשנה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו