מועדי פירעון מגיעים תמיד. גם אם נקבעו מראש לתאריך רחוק. כך יקרה בעיצומו של חג הסוכות. בתחילת השבוע הבא יפקע צו ההקפאה על הבנייה ביהודה ובשומרון, ולממשלה אין אופציה אלא להניח לו לפוג, להימוג. אפילו רצה בנימין נתניהו להאריך את ההקפאה כמחווה נוספת לפלשתינים, הרוב בקואליציה לא יניח לו. הכורח הפוליטי הזה כה מובן מאליו לכל השחקנים בזירת המשא ומתן, שאפילו הלחץ הבינלאומי על ישראל אינו יותר מאשר "מצוות אנשים מלומדה". חייבים לגעור בה, וגוערים. לא ברצינות. אבו מאזן ביזבז את הרוב המכריע של המחווה הישראלית החד-צדדית, שהשתרעה על פני עשרה חודשים, והגיע לשולחן המשא ומתן ברגע האחרון, ועכשיו מתחיל כיפוף הידיים. האם יפרוש מן השיחות? לא בעתיד הנראה לעין, אם בכלל. הרמטכ"ל גבי אשכנזי העיר אתמול כי אם ייכשל המשא ומתן הישיר תפרוץ אלימות מתעצמת בין הצדדים, אינתיפאדה בפועל. נכון, ובכל זאת לממשלה אין ברירה. השאלה היא רק עד כמה היא תתיר את הרצועה, החגורה. מבחינה פוליטית נוח לכל מרכיבי הקואליציה שאהוד ברק יהיה האחראי. אם יאשר בנייה במשורה בלבד יתקוף אותו הימין ויבודדו מנתניהו. זה נוח לכולם. לימין. לנתניהו. גם לברק, שהצגתו כשר הביטחון האחראי לרזון בשוק הנדל"ן בהתנחלויות עשויה דווקא לשחק לידיו בציבור התומך במפלגת העבודה. לישראל יש עניין רב במשא ומתן עם אבו מאזן. גם עליה לתרום להזנת התהליך. היא מעוניינת שהפלשתינים ימשיכו בו על אף שהבנייה מתחדשת ברמת פעילות שטרם הובררה, ולצורך זה גם היא חייבת לתרום יוזמות רעיוניות שיאפשרו וימשיכו את ההידברות. אמנם ייתכן שהפלשתינים יעדיפו להשעותה. גם הם יטענו כי אין להם ברירה. אך אם יוקפא המשא ומתן יהיה קשה להתניעו מחדש. זה ייעשה בשפך דם מיותר. שני הצדדים חייבים לתת את הדעת על כך.
