בוקר טוב אליהו

1.ההצהרה של מאמן נבחרת הנוער אלי אוחנה שהנבחרת שלו היא משפחה אחת גדולה, הייתה כנראה ההצהרה הכי מעניינת שחמקה לכם מהעיניים בשבוע שעבר. גם אנשים שלא מחבבים את אוחנה וטוענים שצריך לבדוק תמיד מאיפה מגיעים הדברים שהוא אומר, צריכים להעריך את הנאמר. לפני 18 שנה אוחנה היה ממובילי הקו הגזעני נגד אנשי הפועל טייבה בראשותו של חאג' יחיא, אללה ירחמו. ההצהרה שלו, בוודאי כשאוהדי קבוצתו המיתולוגית שרפו לאחרונה נער ערבי בלא עוול בכפו, היא לא רק הצהרה חשובה אלא כזו שרואה את העתיד נכוחה: בעוד עשור נבחרת ישראל הבוגרת תהיה מורכבת מחלוקה שווה בין ערבים ליהודים, זה בלתי נמנע ומספיק להסתכל בסגלים של הנבחרות הצעירות. את הנבחרת הלאומית יובילו שחקנים ממוצא אתיופי, כאלה שנולדו להורים מחבר העמים ועלו לכאן בגיל צעיר וערביי ישראל. יחד הם יעמדו מחובקים מול היציע המזרחי בטדי במוקדמות המונדיאל של 2026 אל אל ישראל.

2.לא ברור מה היה דחוף כל כך לבירם כיאל לפרסם את התמונה שלו כאשר אלפי דגלים של נבחרת פלשתין מונפים מאחוריו. זה לא קל להיות שחקן ערבי בישראל, אבל משעשה כיאל את בחירתו ובחר צד, הזגזוג שלו וההתנצלות שלו הפכו אותו לאורנה בנאי של הכדורגל המקומי. הוא היה יכול לבחור להיות וואליד באדיר שלא הוציא מילה כל הקריירה בנושאים פוליטיים והוא היה יכול לבחור להיות ג'ימי טורק, שלא הסתיר מעולם את דעותיו. אבל כיאל בחר באמצע, בקבוצה שבה חברו היהודי זכה לקללות על כך שהעז להביע את דעתו בעד ישראל. סביר להניח שכיאל ישלם על כך מחיר אם יחליט לחזור לשחק בישראל.

3.אחרי מה שקרה למכבי חיפה ולמ.ס. אשדוד במחנות האימון אצל האנטישמים, שוב הוכיח איל ברקוביץ' ראיית משחק מדהימה וחזה את העתיד בצורה מדויקת כאשר מנע מהחובבנים באדום תקריות מזעזעות במחנה אימון בחו"ל. בקיסריה זה לא יקרה בחיים.