ספטמבר השחור

השתתפותו של המלך עבדאללה השני, מלך ירדן, בפיסגת וושינגטון, לצידם של הנשיא מובארק ומנהיגי ארה"ב, ישראל והפלשתינים, נראתה מובנת מאליה: ירדן, כמו גם מצרים, כבר חתמו על חוזי שלום עם ישראל, והן מקוות שגורמים נוספים בעולם הערבי, ובעיקר הפלשתינים, יצטרפו אליהן בכך.

אלא שהקשר בין ירדן לפלשתינים מורכב מאוד, ידע עליות ומורדות, ושיאו של המתח ביניהם היה מאבק הדמים שבו נהרגו אלפים, ואולי עשרות אלפים, במה שכונה "ספטמבר השחור".

זה היה לפני 40 שנה. נקראתי למילואים ב-19 בספטמבר 1970, יום לאחר פלישתם של הטנקים הסוריים לירדן. הסבירו לי שמתחילה מלחמה בין סוריה לירדן, וישראל תתייצב לימין ירדן. רק שלוש שנים קודם לכן נלחמנו בירדן, רק שנתיים קודם לכן היה מבצע כראמה נגד ירדן, ופתאום אנחנו משנים כיוון? מתברר שכן. ירדן נלחמת על חייה והאמריקנים ביקשו מאיתנו לסייע. כעבור שבוע השתחררתי מבלי שצה"ל נזקק לשירותי. זה היה חלקי הצנוע במאורעות ספטמבר ההוא.

רוב הפליטים הפלשתינים מצאו את עצמם תחת שלטון ירדן ב-1948. הם ברחו לגדה המערבית וחלקם הגיע לגדה המזרחית. המלך עבדאללה, שכבש את הגדה המערבית של הירדן ואשר רצה מאוד להבטיח את המשך שלטונו בה, העניק אזרחות ירדנית לכל הפלשתינים, ומטרתו היתה להטמיעם בממלכתו. שום מנהיג ערבי אחר לא העניק אזרחות לפליטים.

כאשר הקימו כמה מדינות ערב, ובראשן גמאל עבד אל-נאצר, את הארגון לשחרור פלשתין, הגיב על כך המלך חוסיין בהסתייגות רבה. משמעות הדבר, מבחינתו, היתה ניסיון פלשתיני לנתק את הגדה המערבית מן המזרחית. רק לאחר שקיבל הסברים והבטחות מן העולם הערבי, נתן הסכמתו להקמת הארגון במזרח ירושלים, ב-1964.

אבל אש"ף עסק במדינה פלשתינית מן הים לירדן, כך שהעימות עם ירדן היה בלתי נמנע. אש"ף זיהה את חולשת המשטר, הקים צבא משלו (כ-15 אלף איש), עמד במחסומים, השתלט על אזורים בצפון הגדה המזרחית ועל מחנות הפליטים הפלשתיניים סמוך לגבול סוריה, הקים מערכת משפטית משלו ואיתגר את הריבונות ההאשמית.

את ירדן הפך הארגון לבסיס לטרור נגד ישראל. ישראל האשימה את ירדן, והשיא היה בפעולת כראמה במארס 68', נגד בסיס אש"ף בירדן, שממנה יצא ערפאת בחיים. המוני מתנדבים הצטרפו לארגונים הפלשתיניים בעקבות המבצע, ואש"ף הגביר את הפרובוקציות שלו אל מול חוסיין וממשלתו.

המלך הבין כי המאבק מול אש"ף הוא על עצם קיומה של הממלכה ההאשמית, אך ניסה להגיע להבנות. משא ומתן ממושך עם ראשי הארגון הפלשתיני הסתיים בנובמבר, בהסכמה שלפיה אש"ף יוותר על האוטונומיה שנטל לעצמו בשטח ירדן.

אלא שכלום לא קרה. במהלך 1969 המצב הידרדר, ובראשית 1970 התקרב חוסיין לייאוש. הוא נסע לארה"ב וביקש סיוע נגד ניסיון ההשתלטות הפלשתיני על ארצו. הוא בדק את האפשרות להגיע להסכם עם ישראל, אך לא יכול היה לקבל את התביעות הישראליות. הוא נסע למצרים, נפגש עם נאצר וניסה לשכנע אותו שהשתלטות אש"ף על ירדן לא תשרת אותו. נאצר לא השתכנע. בפברואר 1970 פירסם חוסיין צו שאסר על הארגון לקיים פעילות פוליטית בירדן. לאש"ף זה פשוט לא הזיז.

אבל בקיץ התרחש משהו שיצר מכנה משותף בין מצרים לירדן: שתיהן קיבלו את יוזמתו של מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, להפסקת אש עם ישראל. באש"ף החליטו להפיל את חוסיין. ב-1 בספטמבר הם התנקשו בחייו ונכשלו. חמישה ימים אחר כך הם הנחיתו בשדה התעופה זרקא שלושה מטוסים מערביים ולקחו את נוסעיהם כבני ערובה, כדי להביך את חוסיין. הם גם "שיחררו" את אזור אירביד.

המלך הבין כי הדרך היחידה מבחינתו היא מלחמה באש"ף. ב-16 בספטמבר הוא מינה ממשלת גנרלים, ולמחרת פתח במאבק חסר רחמים. מאבקו נתקל בהתנגדות עיקשת. אש"ף פנה לעזרת סוריה, וזו שיגרה מאות טנקים לתוך ירדן.

כאן נכנסנו אנחנו לתמונה. מטוסים ישראליים חגו מעל לשיירות הטנקים, כדי לאותת שיש ביכולתנו להשמידם. הסורים הבינו את המסר, ולאחר שלושה ימים של הזדהות עם אש"ף שבו הטנקים לבסיסם.

* * *

היה זה ניצחון עקוב מדם של חוסיין, שנהרגו בו אלפים רבים. ב-27 בספטמבר 1970 התקיים בקהיר טקס של חתימת הסכם בין חוסיין לאש"ף, אשר בו חש המלך מושפל, למרות ניצחונו. נאצר ביקש להעניק לערפאת תחושה שלא הפסיד. למחרת נפטר נשיא מצרים באורח פתאומי, ואש"ף איבד את הגיבוי החשוב ביותר שלו. חוסיין יכול היה לנשום לרווחה. אבל ב-1974 נאלץ המלך לבלוע את החלטת הליגה הערבית להכיר באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלשתיני.

לימים שוחחתי ארוכות עם המלך חוסיין על ספטמבר ההוא. היתה בו עוינות קשה לאש"ף אך גם פרגמטיזם אינסופי, שהביא אותו לארח בנובמבר 1984 את המועצה הלאומית הפלשתינית, ולקיים מו"מ עם ערפאת במשך שנה, על הקמת פדרציה ירדנית-פלשתינית, מו"מ שלא עלה יפה.

כשהניסיון שלנו להגיע לוועידה בינלאומית אשר תוביל לפתרון ירדני-פלשתיני נכשל בשל התנגדות הימין, הודיע חוסיין סופית על התנתקותו מהגדה המערבית. ביולי 1988 הוא הודיע על כך שאין לו תביעות שם וכי הוא תומך בכך שהיא תעבור לריבונות פלשתינית, ובנובמבר קיבלה המועצה הלאומית הפלשתינית את החלטתה להקים מדינה.

חוסיין לא אהב את הסכם אוסלו, אך השתמש בו כדי לעשות מה שרצה לעשות כבר זמן רב - להגיע להסכם שלום עם ישראל. יום לאחר שנחתם הסכם העקרונות בבית הלבן, נחתם הסכם העקרונות בין ישראל והממלכה ההאשמית, ושנה אחר כך נחתם הסכם השלום. מאז השתתף חוסיין בתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים, ובנו עבדאללה הולך בדרכו.

ספטמבר השחור לא נשכח, למרות שחלפו מאז 40 שנה. ותיקי הפלשתינים עדיין מכנים את חוסיין המנוח "הקצב", ואילו כמה מראשי הממלכה ההאשמית אינם סולחים על ניסיון ההפיכה הפלשתיני. אבל לאיש אין ברירה: המשולש הישראלי-פלשתיני-ירדני חייב לפתור את הסכסוך המתמשך ופתרון הסכסוך כרוך בניסיון רציונלי להניח בצד את עימותי העבר. לא לשכוח אותם, כי לשכוח, פשוט אי אפשר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו