1. יוסי יבקיע, יוסי ינהיג, יוסי יבשל, יוסי ינצח. אלו המנטרות שמלוות אותנו מאז מונה אברם גרנט ב-2002. שמונה שנים שבהן הפך יוסי בניון לכוכב היחיד, האיש שעל פיו יישק דבר, ושבהן הגענו להרבה פחות ממה שהשגנו בשני הקמפיינים שקדמו להן, תחת ריצ'רד נילסן ושלמה שרף. בניון שחקן נפלא, שבעבר גם הוביל קבוצות, אבל לפני ארבע שנים קיבל החלטה שאולי עשתה טוב לקריירה, אבל פגעה בצורה קשה בנבחרת. הבחירה להפוך משחקן מרכזי בקבוצות קטנות כמו סנטאנדר או ווסטהאם לשחקן משלים בקבוצות גדולות, הפכו אותו לשחקן אחר. כזה שיודע את מקומו, נחבא אל הקווים ומנצל את הפוקוס שיש על כוכבים בדמותם של פרננדו טורס, סטיבן ג'רארד, דידייה דרוגבה ופרנק למפארד כדי להציג מדי פעם את ההברקות שהיינו רגילים לקבל ממנו על בסיס קבוע בימים עברו. יוסי כבר בן 30, הוא לא יחזור להיות מפרפר הגנות, בטח לא ברמות הגבוהות. זה יכול לעבוד פעם-פעמיים בקמפיין, מול אסטוניה, קפריסין או מלטה, אבל סימכו על הקרואטים והיוונים שלא ייתנו לו לזוז. נכון, הוא יודע להרים את הראש ולראות את האיש הפנוי הרבה יותר טוב מאשר לפני חצי עשור, אבל שינוי התפקוד שעבר הפך אותו לשחקן פחות דומיננטי, שספק אם יוכל לסחוב את הנבחרת על הגב. 2. לואיס פרננדז הוא כנראה הסנונית שמבשרת את סיום תקופת היובש. זאת פשוט הדרך היחידה שבה איש שעושה רושם אינטליגנטי יכול לבחור הרכב כמו זה שיעלה מול מלטה. מצד אחד הוא שם את דני בונדר ומצוות את תמיר כהן כבלם, ומצד שני משאיר על הספסל את גילי ורמוט. בשיטת היהלום, שאיתו הנבחרת לא מגיעה לשום דבר, הוא לא נוגע בינתיים. לא מזיז אותו הצידה ולא מנסה לתת למישהו אחר את המפתחות. מול מלטה זה לא ישנה. אבל כבר בשבוע הבא בטביליסי, שם איטליה וסקוטלנד השאירו נקודות, הוא יזדקק להרכב הרבה יותר מחובר למציאות מאשר זה שיעלה הערב על הדשא. כי בלי שש נקודות משני המשחקים הראשונים, עדיף לוותר על המשך הקמפיין ולהתחיל להתכונן לגיא לוזון כמאמן הנבחרת הבוגרת.
