צילומים של סבל אזרחים בעת מלחמה הם כלי לחימה מרכזי ולעיתים אף מכריע. הסיבה לכך היא פשוטה: יותר מטקטיקה צבאית, לחמאס יש אסטרטגיה תקשורתית. באופן מחושב חמאס מרכז את מאמציו בטקטיקות לחימה, שמטרתן לקדם אסטרטגיה תקשורתית מתוחכמת בעלת פוטנציאל לאיים על ביטחונה הבסיסי של מדינת ישראל. במערכה התקפתית זו יכול חמאס להישען על כלי הנשק הקטלני ביותר - התקשורת ודעת הקהל הבינלאומיות.
כמדינה ריבונית, ישראל חייבת לעמוד איתנה מול איומי חמאס. וכמדינה המחויבת לערכים יהודיים ודמוקרטיים, ישראל חותרת ללא לאות למזער פגיעה באזרחים פלשתינים. ועדיין, בלחימה מול חמאס איכויות דוגמת החוסן והמוסריות הישראלית יכולות להפוך לנקודות תורפה. כדי להעצים את הפגיעה באזרחים, לוחמי חמאס פועלים במסווה של נשים וזקנים, יורים מתוך אמבולנסים, מסליקים את הרקטות בבתי ספר ומונעים מאזרחים לברוח מאזורי לחימה. צד זה של הלחימה מצוין רק לעיתים רחוקות על ידי עיתונאים המסקרים את הקונפליקט.
יש מקורות רבים לאובססיה התקשורתית. הם כוללים אמפטיה אותנטית לסבל הפלשתיני, התנגדות למדיניות הישראלית, ובמקרים מסוימים גם איבה כלפי המדינה היהודית. עם זאת, הרבה עיתונאים ייחרדו מהרמיזה שהם משתפים פעולה עם ארגון טרור. רובם מרגישים שהם פשוט מבצעים את עבודתם בכך שהם מספקים לקהל את התמונות ואת הסיפורים הכי מעודכנים ועכשוויים מהשטח. ובחמאס יודעים שככל שמספר הקורבנות האזרחיים הפלשתינים גדל, כך הם תופסים יותר כותרות וזמן אוויר מקורבנות סורים או עיראקים.
חמאס יודע שהגנת העורף האזרחית המתקדמת של ישראל תנציח פער גדל והולך בין נפגעים ישראלים ופלשתינים. פער זה ישמש נקודת עניין ומיקוד של הפרשנים הזרים ויוביל להנחה שישראל משתמשת בכוח בצורה בלתי פרופורציונלית. מעל לכל חמאס מודע לעובדה שתמונות הנפגעים בעזה מציתות את דעת הקהל הבינלאומית. שִלהוב דעת הקהל יוביל לגינויים באו"ם ולהאשמות על ביצוע פשעי מלחמה, וסנקציות בינלאומיות יכולות לקשור את ידיה של ישראל בהתמודדות מול הרקטות.
בלא יודעין או שבמכוון, התקשורת הבינלאומית לוהקה לתפקיד ראשי בתסריט האימים של חמאס. בעוד עיתונאים מניחים שהם עוזרים לפלשתינים בשידור סבלם ומצוקתם, במציאות הם רק מחריפים אותם. הם פוטרים את חמאס מאשמה על שימוש באוכלוסייה כמגן אנושי ומגניבת מאות מיליוני הדולרים המיועדים לעזרה הומניטרית ושימושם לבניית בונקרים להנהגה ולחפירת מנהרות שמטרתן היחידה היא רצח אזרחים חפים מפשע. בו בזמן מצפים מישראל להתנצל על מערכות ההגנה שלה ועל כך שאין לה הרוגים אזרחיים. במקום לצייר לצופה את התמונה המורכבת של הקונפליקט שבה ישראלים ועזתים כאחד הם קורבנות של ארגון הטרור חמאס, התקשורת מעדיפה שיח שטחי של מזרח מול מערב, קולוניאליסטים מול ילידים, דויד מול גוליית.
יותר מכל, התפקיד הכי משמעותי שמשחקת התקשורת הזרה באסטרטגיה של חמאס הוא הדמורליזציה של הישראלים. ישראל מוכנה לשלם מחיר מבצעי גבוה ואף לסכן לוחמי צה"ל כדי להימנע מפגיעה באזרחים עזתים חפים מפשע. עם זאת, ישראל מצטיירת על ידי התקשורת כתוקפנית הפועלת ללא הבחנה. במצב זה יש ישראלים שיגידו "אם כבר, אז כבר"; אם ממילא יאשימו אותנו, אז למה להשקיע מאמצים ולסכן את חיילינו? וחמאס, המעוניין לגרור את ישראל למערכה קרקעית שתוביל ליותר הרוגים אזרחיים פלשתינים, מברך על תפקיד התקשורת בשכנוע הישראלים שמבחינה תדמיתית אין להם מה להפסיד בהסלמה. בסופו של דבר, הפגיעה היא לא רק בישראל, וגם העזתים משלמים מחיר כבד.
כפי שישראל מבקרת את פעילותיה באופן שוטף, כך גם כתבים המסקרים את הלחימה צריכים להביט טוב במראה. אסור שייתנו לעצמם להיות שותפים לדבר עבירה באסטרטגיה הרצחנית של חמאס השואפת לדה־לגיטימציה של ישראל והמנציחה את סבל האזרחים בעזה.
הכותב הוא ראש הקתדרה ליחסים בינלאומיים על שם אבא אבן במרכז הבינתחומי הרצליה ושגריר ישראל לשעבר בארה"ב