היא שוב חזרה, עונת המלחמה

"אז הם חיכו לקיץ בכוונה, מה? כדי להרוס לי את החופש הגדול, נכון?" ככה היא שאלה אותי בעודנו ישובות על כיסאות קטנים בממ"ד הדחוס, והיא התאמצה לעצור את הדמעות שהיו כלואות לה בין עיניה הגדולות. נבוכה ואילמת אספתי אותה לחיקי ואמרתי לה כמה שהיא חכמה ובסתר ליבי אני יודעת שכל מה שהיא תזכור מהקיץ הזה שבין כיתה ב' ל־ג', זאת מלחמה.

זה לא יהיה קיץ בשבילה, זו תהיה מלחמה. בדיוק כמו שאמא זוכרת את חורף 73' וריח המקלט הטחוב לא עוזב לה את האף עד היום, ואיך יכול להיות שעברו 40 שנה ואנחנו שוב במקלט, ואני המגוננת שאומרת בלי באמת להאמין לעצמה: "אמא פה! הכל בסדר". 40 שנה של עונות חולפות ומשתנות, ורק זו שמביאה עימה את רוחות המלחמה מסרבת להסתלק מהארץ הכל כך מובטחת.

כמה מדויק ונוקב, כדרכו, היה חנוך לוין כשפסק שבישראל יש רק שלוש עונות: יש חורף, אמר, ויש קיץ ויש עונת מלחמה. ועכשיו היא פה, עונת המלחמה. הגיעה במלוא עוצמתה, לא מאפשרת לחזות אותה, להריח אותה, להתכונן. כל ארון תרופות ממוצע יכול לימות הקיץ, יתמודד עם לילות החורף. אבל מה עם עונת המלחמה? ואיך אפשר להדוף את תסמיניה? ואם היא התחילה, אימתי תיגמר ואיך?

בעונת המלחמה אין פריחות צבעוניות ומרגשות, יש בה רק פרחים יפים ורעננים, בני חלוף המה, שנקטפים טרם זמנם וגורמים ללב שלנו לדמם בלי הפסקה ולנהות אחר תמונות זיכרונם. ואין בה טעמים וריחות וצבעים של פירות העונה, הכל הופך תפל וחיוור, חסר טעם וריח. ואין ימים ארוכים מהרגיל או לילות קצרים במיוחד. יש רק יום ולילה שמתחברים לשרשרת יממות שנדמה שאין לה סוף והיא מתישה את הגוף ומכלה את הנשמה. ואין סוף לדאגה, לציפייה, לתפילה, ויש פחד מהבוקר שיבוא ומורא מן הלילה שיגיע.

לעונת מלחמה אין שירים משלה ומוסיקה משלה. יש צלילי סירנה עולה ויורדת שמפלחים את האוויר והופכים את הבטן, ושירים ממוחזרים של יום אחד בשנה שבו כולנו מתכנסים אל תוך הכאב הלאומי, ועכשיו, כשהם נשמעים מכל עבר, נדמה לרגע, רק לרגע, שהם כה אנכרוניסטיים ולא הולמים את התקופה, עד שבאה ההתפכחות שמזכירה לנו כמה עוד קשה יהיה לכולנו ביום הזיכרון.

בעונת המלחמה האדמה בוערת ולא מהחום, והשמיים מתלהטים ולא מהשמש. כולם מרימים את הראש השמימה, אבל אין שם ציפורים נודדות, גם הן בחוכמתן סולדות מזו העונה, רק גשם של נטיפי ברזל זרועי שנאה ואימה נופל מכל עבר.

ואין חשק לכלום בזו העונה. לא לצאת מהבית, לא ליצור, לא לרקוד, לא לאהוב, לא לצפות אל קו האופק. הכל נעצר. עומד במקום. רק חיילינו הולכים לבלי שוב.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!