חמאס ב"אופוריה" - ולנו הניצחון

הדיווחים מעזה מספרים כי ארגון חמאס שרוי היום באופוריה. אם אכן כך הדבר, בואו נחשוב באמת מדוע. אולי כי לוחמיו סופגים יום־יום אבידות קשות מכוחותינו? ואולי כי ארגון הטרור מרגיש מבודד וחנוק בין ישראל, מצרים והרשות, כשרק הים הכחול של עזה חושף לו אופק, שאותו מסתירים מייד ספינות חיל הים שלנו? ואולי הוא באופוריה כי הוא הצליח להכניס את צה"ל לרצועה (הוא טען שצה"ל פוחד...), ובכך איפשר לו להשמיד את מפעל חייו של ארגון הטרור שהוא המנהרות - התרומה העיקרית ואולי היחידה של חמאס לתושבי עזה? ואולי חמאס באופוריה כי אזרחים פלשתינים נהרגו בסג'עייה אחרי שעשה בהם שימוש כמגן אנושי - ובינינו, איזה ערך כבר מייחס חמאס לחיי אדם, כל אדם, גם אם הוא פלשתיני?

טוענים כי חמאס, כאמור, נמצא באופוריה, ולמה לי יש הרושם שאין ארגון מזוין אחד בעולם, כולל בוקו חראם, שהיה מתחלף איתו היום? בתוך האדמה איסמעיל הנייה יודע היטב כי חראם על חמאס, למרות האופוריה.

"לעולם אל תפריע לאויב שלך כשהוא עושה טעות", אמר נפוליאון בונפרטה. וחמאס עשה טעות ובאמת שלא הפרענו לו לשגות. חמאס לא לקח בחשבון שמהעבר השני של הגבול יש נוסחה ישראלית מוצלחת שנוסדה כבר ב־1948 והפכה בכל כמה שנים לשילוב מנצח: צבא ועורף שמתמזגים להם יחדיו והופכים לאגרוף פלדה עוצמתי מבחוץ ורך מאוד מבפנים. עם השנים האויב התחלף, והמלחמה השתנתה - ורק דבר אחד נותר בעינו: רוח הלוחמים ורוח העם. הרבה פרות קדושות נשחטו בארצנו - רק אחת לא תתקרב לעולם לבית המטבחיים כי העם לא ייתן, וזאת "הפרה הקדושה" והטהורה מכולן. קוראים לה צה"ל.

העולם לא מבין שבדברים רבים אנחנו זקוקים לו כדי למדוד את יכולתנו או מגבלותינו. זה יכול להיות בספורט, באירוויזיון או באליפות שחמט אבל ביכולת ובמוסריות של צבא מותר לנו ברבות השנים להיות השופטים של עצמנו. תראו לי עוד צבא שבו כל כך הרבה מפקדים נפגעים ראשונים. תראו לי צבא שבו הצוות הרפואי צריך לכבול את הפצועים שרק רוצים לברוח מהמיטה ולחזור לחזית. תראו לי עוד צבא שהוא חלק אינטגרלי מעם. ותראו לי עוד צבא שמזהיר ונזהר עד כדי כך שזה עולה במחיר נפשות. אז העולם וגם מיעוט קטן ומבוטל בקרבנו טוען שזהו צבא בלתי־מוסרי ושהטייסים רוצחים. הבו לי כל יום רוצחים כאלה, שבזכותם שורות אלה נכתבות בעברית ב־2014. כי אלמלא טייסינו וחיילינו ייתכן בהחלט שגם העיתון הזה היה, אם בכלל, מודפס בערבית.

המלחמה בעזה היא מאוד מתסכלת. הלוואי שמולנו היה ניצב צבא אמיתי השומר על כללים מינימליים. מגבלות הכוח מצד אחד ומגבלות המוסר מצד אחר הופכות את המלחמה הזו לכמעט בלתי אפשרית. אצלנו כל הלוויה היא אובדן של עולם כי ככה זה כשמקדשים את החיים, שעה שבעזה הסגידה היא למוות.

אצלנו כל הרוג הוא אב או בן או אח או חבר, לכל הרוג יש שם שאותו נזכור לנצח ונודה לחייל על החיים שהקריב לאזרח. כי ככה זה היה תמיד: החייל הוא מי שיוצא לחזית והאזרח דואג לו ותומך מהעורף. בדיוק כפי שהיה במערכות קודמות שתמיד עלו לנו ביותר מדי קורבנות, אפילו בניצחון הבזק של ששת הימים, שבה 779 לוחמים הקריבו חייהם. "כל העם צבא, וכל הארץ חזית", אמר בן־גוריון, ודייק גם הפעם.

חמאס באופוריה כי הוא נלחם (מאחורי אזרחים), אבל כפי שאמר מח"ט הנח"ל אתמול: "בכל המפגשים אנחנו מנצחים".

היה כבר מי שאמר כי "בלי פחד אין אומץ" ואנחנו מתים מפחד לאבד את חיילינו, אבל יש לנו האומץ להביס את אויבינו אחת ולתמיד כי הפעם העם הבין שזה המחיר העצוב והכואב שצריך לשלם כדי למנוע את הסבב הבא. לצה"ל יש קוד אתי, אבל יש לו גם כלל לא פחות חשוב, והוא: תמיד לנצח! כי לנו אין הזדמנות שנייה.

אז אומרים בעזה שחמאס באופוריה? שיהיה. להם האופוריה, ולנו הניצחון.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!