תחזור, אהובי, רק תחזור

תמיד הייתי אני הגיבורה של המשפחה. אמא שלי מספרת שמהרגע שהתחלתי לדבר הייתי ברורה וחדה בדרישות שלי. בבית הספר תמיד הגנתי על החלשים יותר, אלה שתמיד החרימו אותם והציקו להם ככה, בלי סיבה. גם בחדר הלידה הייתי גיבורה אמיתית. ילדתי ללא אפידורל, הרגשתי כל כאב.

והצירים? אוייי הצירים... זעקתי לשמיים, אבל הייתי שם הילדה הקטנה והגיבורה של אמא.

אני, שהייתי בטוחה שאת תואר הגיבורה אף אחד לא ייקח ממני לעולם, נשברתי ברגע הראשון שהאיש שלי הודיע לי בשקט האופייני לו: "גיוס חירום! הקפיצו אותי, כמו כולם! יום־יומיים ואני חוזר". נשברתי כשראיתי את התיק הגדול והמאיים שם על המיטה הזוגית, מסרבת שהוא ייסגר. פחדתי שיגיע הבוקר.

והבוקר אכן הגיע. כמו תמיד. תחושת מחנק, דמעות שמאיימות לפרוץ, חיבוק ארוך וחוסר אונים. עמדתי שם וראיתי את הבכור שלי מחבק את אבא שלו, מחבק חזק ובודק שהוא לא שוכח לקחת אותו בשבת למשחק כמו שהבטיח. מסתכלת על הקטנטונת שלי, זו שנולדה ממש לפני חודש וחצי, תקופה שנראית כנצח בין אזעקה לריצה לממ"ד, להנקה, להיסטריה שלא נגמרת. לא לחופשת לידה כזו פיללתי.

כשמגיע הלילה ואני נמצאת במיטה הזוגית לבד, עוצמת עיניים, מבקשת מההוא שם למעלה שיחזיר לי בשלום את האהוב שלי, שיחזיר אותו ואת כל שאר חבריו החיילים בריאים ושלמים. ואני מבטיחה שמהיום והלאה אני לא אציק ולא אעצבן. לא אגרור אותו לקניון בימי מבצע מטורפים, לא אפריע לו בצפייה בערוץ הספורט.

מבטיחה לעשות הכל! רק שיחזור כבר. שיחזור.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!