הדיבור ברשת: תפילה לשלומם
,עודכן
אפילו גדול הציניקנים היה מתרגש נוכח האווירה הכללית ששררה בחמישי בלילה ובמהלך כל סוף השבוע האחרון בפייסבוק, המקום המרכזי של השיח הציבורי. אינספור אנשים שלא רק מתפללים לשלום חיילינו, אלא קוראים לכולם לשתף את התפילות, אימהות שמחזקות אימהות אחרות ופעילים פוליטיים שמבקשים להניח לרגע בצד את חילוקי הדעות ולהתאחד. פה ושם מישהו מעלה סטטוס "בדרך לתאילנד!" שמזכיר לנו לרגע שיש גם מציאות אחרת.
בין שאתם גבר או אישה, ימנים או שמאלנים, הידיעה על כניסה קרקעית לעזה גרמה לכל ההתנצחויות במרחב הווירטואלי ומחוצה לו להתחלף בתפילה המונית שחיילי צה"ל יחזרו הביתה בשלום. מדהים לראות איך בכל פעם מחדש אנו עם שמתלכד בעיתות מלחמה. הלוואי שהיינו ככה גם בעיתות שלום.
כל מלחמה יוצרת שיח ציבורי חדש עם ארסנל בדיחות ומטבעות לשון משלו. בממוצע - אחת לשנתיים אנחנו נאלצים, לצערנו, לשלוף מהבוידם את "לקסיקון המבצעים" שלנו, ואני לא מתכוונת לסיילים של איקאה. למשך כמה שבועות מתחלפת אמירת השלום המבוישת לשכנים במדרגות בשאלה "תגידו, שנרד עוד קומה או שכאן זה בסדר?" ועד הבית מנצל את המינגלינג הכפוי לגביית חובות, ואני תוהה איך לא שמתי לב שיש כל כך הרבה ילדים בבניין. פתאום מתברר שלא רק שיש לי שכנים, הם כולם גם מהנדסים מומחים לטילים בליסטיים, "לפי הרעש זה נפל ממש קרוב", ואני חשבתי שהוא רק פנסיונר עם חיבה לחתולים. אפילו את הדייטים אנחנו מתזמנים בהתאם למצב, "לאסוף אותך אחרי האזעקה?" זה "בסביבות תשע" החדש, חמאס הפך לשעון המעורר הלאומי, וה"מתי תתחתני?" של אמא התחלף ב"נו, הכרת איזה שכן במקלט?" בכלל, נדמה שמשפט הפתיחה המוצלח ביותר בימים אלו הוא "אז איפה את עושה את האזעקה?"
הכוכבים הגדולים ברשת הם כרגיל הסטנדאפיסטים ואנשי הפרסום עם סטטוסים כגון "מעדיפה רקטה מאשר לצאת למקלט עם איך שאני נראית על הבוקר", או "עולה אלי להפסקת אש הומניטרית?" ואיך אפשר בלי תמונות הסלפי תחת הכותרת החדשה "אני עם היפות שלי במקלט".
הדבר היחיד שבטוח בימים אלה הוא שהשיח הציבורי, למרות היותו מפולג בין הרבה דעות, מלוכד סביב נושא אחד בלבד. כל מבצע יוצר מדורת שבט משלו ונדמה שסתם לכתוב ססטוס על משהו טוב שקרה לך זה פחות לעניין. ואם אתה סלב, רצוי סלפי עצוב שמאחל ערב רגוע לכל בית ישראל (תודה, אבל למה בביקיני?). עד לפני שבוע עוד היתה חלוקה בין ההתלהבות מהמונדיאל לבין הדאגה מהמצב, אבל אז ארגנטינה הפסידה ונשארנו רק עם תמונות ממקלטים ועצומות להחרים חבר כנסת כזה או אחר. ביום חמישי האחרון גם אלה נדחקו לטובת תפילה המונית.
כל מה שנותר לי הוא לקוות ש"צוק איתן" ייגמר כמה שיותר מהר ועם מינימום אבידות כדי שנחזור לשיח ציבורי נורמלי, כיפי ורגוע, עם תמונות סלפי של מנת אוכל חדשה וצ'ק־אין בפייסבוק "בדרך לחופשה", בדיוק כמו שהחיים צריכים להיות.
