כשהאוצרת הזמינה אותי להשתתף בתערוכה שהיא אוצרת על שר החוץ הישראלי, איווט ליברמן, היססתי בהתחלה. גם כי בזמן האחרון הרבה יותר מעניין אותי להתעסק בדמות של האמן עצמו, וגם כי אני מעדיפה כמה שפחות להזין את עצמי בחדשות, לפחות מאז הוצאתי את הטלוויזיה מהבית (עשיתי על זה עבודת וידיאו מדהימה, צילמתי אותי מוציאה את הטלוויזיה מהבית, ואני בעירום, ובטלוויזיה הקרנתי את עצמי לבושה מכניסה את הטלוויזיה הביתה. זה היה מאוד חזק). אבל אז דורית, האוצרת, שהיא אישה אמיצה, אמרה לי שזה חשוב, שאסור לשתוק מול תופעות כמו איווט, שהתפקיד שלנו כאמנים זה לצעוק את כל מה שאנשים אחרים חושבים בשקט. וגם שיהיו על זה מלא כתבות. אולי אפילו בחו"ל. אז הסכמתי. בהתחלה חשבתי לעשות צילום עירום שלי עצמי ושלושה פתקי קלפי של ישראל ביתנו מכסים לי את הפה והעיניים. כי אמנות אמיתית צריכה לחשוף את האמן כמו שהיא חושפת את המציאות שבה היא מתקיימת, כלומר כמו אורגניזם אסתטי כזה. כבר התחלתי לעבוד על הפתקים, אבל, כרגיל, ההשראה מבשילה אצלי מאוחר, מה גם שמישהי אחרת כבר עושה עירום. והיא גם ג'ינג'ית. כבר חשבתי לוותר, אבל דורית התקשרה ואמרה שצריך להראות לעולם שיש גם אנשים כמוני בישראל, כאלה שאכפת להם ממה שקורה ולא סתם טומנים את הראש בחול. היא גם צודקת. הייתי בברלין בקיץ, ושם הבנתי את זה. ישר סיפרתי להם בדיחות שואה, והם התאהבו בי לגמרי. זו בכלל עיר מדהימה בעיניי, בעיקר המזרח. ואני אומרת את זה כמישהי שאם סבתא שלה לא היתה עולה לפה ומקבלת את המגרש בבאזל בתל אביב, מי יודע אם אני בכלל הייתי מצליחה לשרוד פה היום. ישבתי בדירה בבאזל ונתתי לרעיונות להבשיל בי. כבר התחלתי לעשות פסל של איווט, אבל מבקלאוות, וזה כדי לשאול אם בעצם הכל זה אחד. אבל גם זה נראה לי כמו קלישאה, וגם דורית אמרה לי שזה לא חזק מספיק. זה לא הזמן לאמנות ששואלת שאלות, היא אמרה, זה הזמן להגיד דברים ברורים. אל תשכחי, מדובר בגזען חשוך, פשיסט - לא מדובר בפלורליסט הומניסט כמונו. אני שמחה שיש לי מישהי כמוה, מישהי שמכוונת אותי כאמנית. ואז זה בא לי. צריך להיות אמנית כדי להבין את התחושה הזאת של השראה. מאוד קשה להסביר את זה לאנשים אחרים, אבל זה היה מדהים. הבנתי שמה אני צריכה לעשות זה עבודת קולאז' של איווט עם צלב קרס על הזרוע, קרניים של שטן, לוגו של ערוץ שתיים במקום עיניים (כי הם הכי גרועים), כשביד אחת שלו הוא מגרש פלשתיני וביד השנייה הורג דולפין. וכל זה יהיה מודפס על נייר, אבל לא ממוחזר. אני אקרא לזה "איווט ואני" כי אני גם דולפין באיזשהו מקום. אני יודעת שיכול להיות שאני אסתבך בגלל הדבר הזה. יכול להיות שיקיאו אותי מקליקת האמנות הישראלית. אבל לא אכפת לי. זאת האמת שלי, וזה התפקיד של האמנות בעיניי - לזעזע. אתה חייב ללכת עם האמת שלך, אפילו שהיא לא פופולרית. כאילו, הרי גם בגרמניה היו מלא אנשים שהתנגדו לרעים אבל לא עשו כלום. לא ציירו, לא פיסלו, לא עשו וידיאו ארט. טוב, לא היה להם וידיאו אז הם היו צריכים לצייר, אולי בגלל זה. אז אם בגלל "איווט ואני" שלי יגרשו אותי מפה ואני אצטרך לחיות בברלין, אני פשוט אצטרך להתמודד עם זה איכשהו.
