פרסום שלילי

בשבוע שעבר שוחרר הרופא המרדים שעלה ממקסיקו ונעצר בחשד כי אנס נשים שהכיר דרך האינטרנט, וזאת לאחר שבפגישה עימו נהג להרדים אותן. הרופא שוחרר לאחר שהמשטרה לא הצליחה להוכיח את אשמתו, אבל שמו כבר פורסם ברבים, פניו צולמו ואשמתו נמרחה על פני כל העיתונים. כמעט במקביל, לפני שבועיים, אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק, ולפיה "לא יפורסם שמו של חשוד בעבירה עד 48 שעות מהמועד שבו נודע לו על קיומה של חקירה ועד לסיום הדיון הראשון שיתקיים בפני שופט". שר המשפטים יעקב נאמן, מציע החוק, ציין בנימוקיו כי פרסום שמו של חשוד גורם לו נזק בלתי הפיך, בעיקר כאשר בלא מעט מקרים מתברר כי מעצרו או חקירתו טעות יסודם. כך קרה במקרה של הרופא המרדים. אשם או לא, הוא כבר לא יסתובב ברחובות ישראל ומתכוון לעזוב את הארץ למדינתו המקורית.

דווקא כעיתונאית העוסקת בחשיפות זה שנים רבות אני מייחלת לרגע שבו החוק יאושר. כשהחשדות נגד אדם זה או אחר מגובים בראיות מוצקות ואשמתו כמעט מוכחת כבר מהרגע הראשון, יש לפרסום שמו חשיבות גדולה כעוד רובד ענישה למעשה החמור שהוא חשוד בו, בעיקר כשמדובר באירועים הקשורים לפשיעה חמורה, אלימות, אונס או רצח. אבל כאשר מדובר באזרח מהשורה, כזה שנפלו עליו חשד או אשמה לא ברורה, והוא עוד טרם מעכל ומבין מול מה הוא עומד; וכאשר לאזרח זה יש משפחה, קריירה או סתם מקום עבודה מכובד - פרסום שלילי ללא ביסוס הוא מעין הוצאה להורג שלו בכיכר העיר. וגם אם בסוף יוחלט כי האזרח לא אשם ומעצרו בוצע בטעות, עוגמת הנפש לא תרפה, כמו גם הנזק שנגרם לתדמיתו ולכבודו. רק אדם שחווה מפגש טראומתי שכזה, רק אדם שנחשד במה שלא עשה ושמו כבר פורסם, יודע עד כמה הפרסום מזיק. ואל תחשבו שלכם זה לא יקרה. זה יכול לקרות לכל אחד.

דווקא כעיתונאית בתחום הפלילי אני יודעת שאישור החוק ימזער את העוול שנגרם למאות אזרחים בכל שנה. ואגב, אל תוך הצעת החוק הזו הייתי דוחסת עוד הצעה - למנוע מעיתונאים להתייצב מול ביתם של חללים, חיילים שנפלו על משמרתם, דקות ספורות אחרי שנודע על דבר מותם, אלא אם כן הם הוזמנו בידי בני המשפחה. זה אולי נשמע לא עיתונאי, אבל אפשר להמתין קצת, וזה יהיה הרבה יותר אנושי, לטובת כולנו. הרי גם עיתונאים הם בני אדם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו