החל מאמש, עת שוגר הטיל ה־103 מרצועת עזה לעבר האוכלוסייה האזרחית רודפת השלום של ישראל, הפך הוויכוח על המהלך הצבאי היבשתי לנחלת העבר. עוד יחזרו אליו בוויכוחים הפוליטיים ובמכוני המחקר ובכנסת ובאקדמיה, אבל הצעד המכריע הראשון נעשה.
אלה תולדות הפרק הנוכחי בסבב הקרבות ישראל־חמאס, שמעיד עד כמה ישראל לא רצתה בו: פעילי הטרור בחברון חטפו שלושה נערים יהודים ורצחו אותם; צה"ל חיפש אחריהם; בתגובה לצעד ההומני הזה פתח חמאס־עזה בהרעשת ישראל; בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון כפו על הממשלה הבלגה בהסתפקם באמירה כי "שקט ייענה בשקט" - בערבית של המזרח התיכון משפט סביר כזה נתפס כסימן של חולשה; בלית־ברירה, בהגיע מים עד נפש, הפך מבצע צוק איתן למהלך היבשתי.
בכירים במערכת הביטחון אמרו משך יום אתמול כי למרות המכה הקשה שספג, חמאס טרם ויתר על כוונתו לעורר רושם כוזב כאילו השיג שוויון אסטרטגי. ידו על התחתונה ואוכלוסייתו סובלת, אבל בקהיר הופיעו נציגיו למשא ומתן בחסות מצרים בחיוך של מנצחים על פניהם.
כ־10 ימים רבצו הגייסות סביב רצועת עזה והמתינו. עכשיו חזרה הפקודה הישנה "נוע, נוע!" ידוע כי נתניהו ויעלון ובני גנץ החליטו לבצע רק מה שהכרחי - ונותרו שאלות פתוחות רבות: האם רק המנהרות? ומה אם אחרי טיהורן יימשך ירי הרקטות? והאם יגיעו כוחות צה"ל לשלוף את מנהיגי חמאס המסתתרים מאחורי ילדיהם ובני משפחותיהם בבונקרים מדופנים?
העתיד יידע גם את הוויכוח עם המומחים שטענו כי שום מהלך צבאי אינו נראה באופק, וכי ניתן לצמצם את ההשקעה בביטחון.
מצב המנהרות בעזה מעיד כי לא השקיעו מספיק. גם משרד החוץ צריך להיכנס לכוננות חירום, לבחון בזמן אמת את תגובת העולם לכל תצלום המגיע מן הרצועה. לפני הכל, ויותר מכל, להאזין דווקא לקולות העולים מארמון הנשיאות בקהיר.
אך שימת הלב מופנית עתה לבנות ולבנים הסוגרים על שטח ברצועה. אל הטובים מכולם, שכל ישראלי נאמן מייחל להצלחתם ולשובם בריאים ושלמים מן המערכה. עכשיו זה אנחנו או הם; אנחנו או מכפישי טייסינו ומגנינו האחרים; אלה שעם השכפ"ץ וכובע הפלדה והאצבע על ההדק, ואנו רואים אותם בחשיכה מאחור ומשגרים עימם את מילותיו הבורקות של יצחק שלו מ־1957: "אלוהיי, הנושק לוחמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו