"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מותר לחשוב קצת אחרת

,עודכן

1מותר להגיד שבצד השני יש בני אדם. מותר לראות את התמונות מעזה ולהצטער בשביל המשפחות שנלכדו שם, בין המשגר לסדן. הסרטון שהפיץ דובר צה"ל ובו נראה חיסול המחבלים שנכנסו דרך הים לכיוון זיקים, החריד אותי. פק, מורידים מחבל. פק, עוד אחד. כמו משחק מחשב. אין ספק שהם בני מוות; השאלה איזה מוות נגרם לנו כשאנחנו רואים הרג מחושב, ספציפי, בשידור חי. נגזר עליהם למות מהאוויר, ללא רחם, אבל אנחנו לא חייבים לצפות. בתוך הראש צונח ערך חיי האדם. מותר לזכור את הילדים בעזה, לא משנה מי גרם להם את העוול (חמאס, ולא ישראל). מותר ללב שלנו להתכווץ.

2מותר לעודד את רוחם של חיילי צה"ל הנמצאים לפני יציאה לקרב בעזרת מילים שמתחברות אל נפשם של רוב החיילים. "שמע ישראל" היא לא סיסמה של צבא זר. אל"מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, שכתב בדף היציאה לקרב "אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם... השם אלוקי ישראל, היה נא מצליח את דרכנו", ידע שהמילים הללו יקוממו עליו את העדר הקבוע שיצעק "מליציות דתיות! איראן!" הוא נהג בחוכמה כשהתעלם מהם ופנה אל החיילים שלו - יהודים או כאלו שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי - שמצאו במילותיו כוח ונחמה.

3מותר להצטופף יחד במקלט. הקצב המטורף של החדשות מוליד נדנדה פנימית של פירוד והתלכדות. רגע אחד אנחנו מתחבקים ודומעים, מתפללים למען שלושה נערים זרים, ואחרי רגע החיבוק נעשה מגרד, ימין־שמאל חוזר ברעש, וכולם שבים באנחת רווחה אל הביצורים החמימים.

אחר כך שוב מחליק רעש האזעקות את הבקיעים בינינו, מפורר את המחנאות, ואנו מחזיקים זה בזה כטובעים. עוד שנייה של שקט, ואתה מגלה שאתה מחבק בלב הים הסוער את יריבך הפוליטי. אתה נבהל ודוחף אותו לים. מותר לנו להיות עם אחד. זה פוגע בפרנסה של כמה פובליציסטים, אולי גם אני ביניהם, אבל זו הדרך הכי טובה לשרוד כאן.

4יש לנו כיפת ברזל ויש כיפת שמיים. רק השילוב הזה, של יכולת טכנולוגית מופלאה וסיעתא דשמיא, יכול להביא למצב הפסיכי שבו מאות רבות של רקטות נורות אל ריכוזי אוכלוסייה צפופים ומשאירות במקרה הטוב ענן אבק בשמיים. במקרה הרע הן משאירות חור באספלט ובמקרה הנדיר - הרוג אחד (עד לכתיבת שורות אלו).

אין להקל ראש בהרוג, דרור חנין, שהותיר אלמנה, שלושה יתומים ותהום של אבל, גם לא בנפגעי החרדה ובמעט נפגעי הגוף. כל אחד מהם יישא מורסות של כאב לשנים ארוכות. אבל מתוך אפשרויות האסון (רקטה תועה אחת שהתפוצצה בצפון סיני גרמה לפי דיווחים מצריים להרג 7 אזרחים מצרים ופציעת 22), מצבנו לא רע. מותר להודות, ולא רק לעמיר פרץ.

5מותר להגיד "התנתקות". מותר לשאול איפה המומחים שהבטיחו שחורבן 26 היישובים יביא ליתרון ביטחוני. איפה דב וייסגלס ("יש לנו בעיה של חפצים מעופפים, אבל במונחי ביטחון זה לא פקטור משמעותי ולא איום לאומי"); איפה רן כהן ("אנשי הימין דיברו על הקסאמים שיעופו מכאן ומשם, ואני אומר לכם מי שרוצה לחוס היום לא רק על שדרות אלא גם על אשקלון, צריך לתמוך בהתנתקות"); איפה שאול מופז ("ההתנתקות תעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל"); איפה בנימין בן־אליעזר ("אם לא נעשה את הצעד הזה, מהר מאוד נמצא את אל־קאעידה וחיזבאללה כאן"); איפה מאיר שטרית ("יש טענה שיהיה איום על יישובים בנגב, אני עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת").

הדברים האלה הם שיעור חשוב ואקטואלי. מי שהזיז את קו הגבול אל אזור התעשייה של אשקלון חייב ללמוד מטעויות העבר: נסיגה מיהודה ושומרון תזיז את קו הגבול כמעט עד הירקון.

6מותר לעיתונאים לסתום קצת. להפסיק את תנועת הלסתות והפטפוט, לשים מוסיקה במקום לדבר. מותר לא לשדר תמונות של אזרחים רצים למקלט. זה מעורר דרמה וחרדות, זה בוחש במקומות השחורים. מותר לא להזמין לשידור את גדעון לוי, שחצה את גבולות הלגיטימיות כשיצא השבוע בכתב פלסתר נגד טייסי צה"ל. לא ראיתי את ברוך מרזל מהגג באולפנים.

7מותר להרהר בהחזרת יישובי גוש קטיף. לפי סקר חדשות 2, 92% מהישראלים סבורים שמבצע צבאי לא יפסיק את ירי הרקטות. "אבל מה אפשר לעשות?" שואלת יונית לוי בשמץ היסטריה. האפשרויות בתוך קופסאות השידור הן תקיפה קרקעית, תקיפה אווירית, הפסקת אש בתיווך גורם שלישי או שיח מדיני ישיר (עם ארגון טרור?) אבל מחוץ לקופסה יש עוד אפשרות. איש מהביטחוניסטים לא יעלה אותה כי אף אחד לא רוצה להיות הראשון.

נוכחות צבאית ואזרחית קבועה וצמודה לגבול היא הדרך. כך זה בגבול המזרחי וכך זה בגבול הצפוני: מארג של התיישבות ובסיסי צבא מאייש את הקו. היו כאלה גם בגבול הדרום־מערבי; לפני תשע שנים הם נוקו. מאותם יישובים חרבים נורות היום הרקטות שמאיימות עלינו עד חיפה.

חזרה לשליטה ביטחונית ברצועה ובניית התיישבות חקלאית שם אין פירושה שליטה על תושבי עזה; הם ימשיכו לבחור את הפרלמנט שלהם ולנהל את חייהם כפי שעושים אחיהם ברמאללה. ישראל תרוויח ביטחון שנשלט מבפנים. לא מבצע אחת לשנה־שנתיים, אלא יכולות מודיעין מצוינות, פיקוח על גבול מצרים המופקר - ציר פילדלפי, עצירת החימוש המטורף שם. נוכחות שכוללת סיורים צבאיים ורפתות וחממות, שב"כ ושבילי אופניים, בתי מדרש ומגדלי תצפית.

אני חלשה מדי. לא הייתי הולכת בעצמי לקומם את הריסות נווה דקלים ונצר חזני. אבל יש חלוצים, ובהם רבים מעקורי גוש קטיף, שמוכנים לחזור אל החולות מחר בבוקר. יש מי שכוחותיו מאפשרים לו להתיישב מחדש, להקים את הקהילות ובתי הכנסת, להגן על הגבול, על ישראל. האם תעמדו בדרכם?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר